סיפור לכבוד שבת שובה: מסר לחיים!

הם היו חברים טובים, פעם.
פעם… הוא ניסה להיזכר מתי. מים רבים עברו מאז בנהר השכונתי, זה בטוח.

הוא נזכר כשהם הכירו, ביום הראשון בפנימייה. היה לו חיוך משגע, והוא עזר לו לסחוב את הדברים.
“אתה לא נוגע במזוודות, אתה שומע?”, אמר לו בחיוך. הוא היה קטנצ’יק, וחברו היה כזה גברתן.
הם דיברו בלילה, בחצר, על המטרות שלהם בחיים, ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו והתמלא בתחושה של אושר.

היו אלה ימים יפים.. אבל מים רבים עברו מאז, והמון דברים מלוכלכים ביחד איתם, מרביתם באשמתו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים, לא נעים, יריבים.
 הוא לא רצה להודות , אבל הוא התגעגע, אוהו כמה שהתגעגע.

פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא להקיש, ונעצר.

אנשים עושים כל-כך הרבה טעויות בחייהם, והדבר המינימלי שנדרש מהם הוא להתנצל.
הוא מעולם לא ידע שזה כל-כך קשה, זה הכריח אותו להתוודע לכישלון שלו, ולהודות כמה מידותיו לא טובות.

זה הכריח אותו להודות על ההתנהגויות הלא טובות ובעיקר לרדת מהעץ הגבוהה עליו טיפס.. 

אבל הוא, איך לומר בעדינות, היה קצת בלון נפוח.. היה גאה מידי 

להודות על טעויותיו. הגאווה לא נתנה לו לצאת לדרך חדשה. דרך של סליחה..

לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו: “חבר, אתה חסר”.
 הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.

יום אחד החליט שדיי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. לראשונה בחייו באמת נקש בדלת. אישה צעירה פתחה לו את הדלת ושאלה לשמו. הוא אמר לה.

“בעלי השאיר לך פתק”, אמרה. הוא פתח אותו: “חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בנינו – מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך…הייתי אידיוט. וכשבאת פעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון, התפללתי שתדפוק ולא דפקת.  כשהסתובבת רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. הייתי קפוא. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי.  אם אתה קורא מכתב זה- סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי סלחתי ומחלתי לך בלב שלם.”

“מתי בעלך חוזר?”, הוא שאל אותה, “יש לי זמן לחכות”. “בעלי?”, היא גיחכה גיחוך מריר כזה, בלתי ברור. “בעלי נפטר. הפתק היה בצוואה שלו”.

עכשיו זה הזמן הטוב ביותר לבקש סליחה, כי באמת לעולם אינך יודע מתי יהיה מאוחר מידי.. ויפה שעה אחת קודם!