תבטחו בו

הזמן הוציא מאיתנו את "הטוב".
התלוננו. דאגנו. בכינו. רצינו לדעת
מה יהיה עם הפרנסה ומאיפה נביא
אוכל. יש רק דרך אחת לעצור את
זה: פשוט, לבטוח בו.
 
 
לפני שהתורה ניתנה לנו על הר סיני, הצטווינו לשמור ולקיים כמה מצוות. אחת מהן היא לבטוח בבורא עולם. יציאת מצרים, זו שעליה דיברנו לא מזמן סביב שולחן ליל הסדר, הייתה מבחן אמונה ענק עם מסרים עצומים לא רק לאותו לילה מיוחד, אלא לכל החיים.
 
המכות שהם חטפו הכילו מסר גם לנו, לא רק למצריים. עשר פעמים ראינו איך בורא עולם לקח את המעצמה של אותם ימים – מצרים הפרעונית, וניער אותה כהוגן. כבר מהמכה הראשונה – דם, בה מי גושן נשארו נקיים, ועד לאחרונה – מכת בכורות, ראינו איך הבורא בדרך ניסית הגן על עם ישראל. אחרי שהיינו עדים לאותות ולמופתים הללו, מן הסתם, לא אמורות להיות שום שאלות בכל הנוגע לגאולה שלנו, נכון?
 
ואז הגענו לים.
 
צבאו של פרעה היה מאחורינו. אנחנו, המילוי של הסנדוויץ' – פרוסה אחת היא הצבא העצום והחזק של מצרים, והפרוסה השנייה הים שלפנינו. ברור, זה היה מבחן גדול. אבל אלוקים כבר שינה את כל חוקי השמים והארץ להוציא אותנו לחירות מעבדות. הוא לא עשה את זה כדי שנמות. הוא שלח אותנו למשימה. וכל זמן שנמשיך לפעול למימוש המשימה הזו נוכל לבטוח בבורא עולם שאת השאר הוא יעשה. אדם אחד עשה את זה. הוא הראה את האמונה השלמה שלו בבורא עולם ונכנס לתוך המים. וגם כשהמים הגיעו עד נפש הוא המשיך ללכת בתוך הים. אם אלוקים לא נתן לטבע להפריע לו במלאכת שחרור ילדיו, גם הוא לא ייתן.
 
אז הים נחצה.
 
חודש עבר ונשארנו בלי אוכל. אופס, עוד מבחן. זה לא היה מבחן של שעה וזהו. דקה אחרי דקה זה ניקר לנו במוח, הפחיד אותנו. אנחנו בלי אוכל. זה משהו שמטריד אותנו עד יום, אלפי שנים אחרי נושא הפרנסה עדיין מטריד. אחרי שחווינו את כל מה שהבורא עשה בשבילנו, דבר אחד היה ברור: אנחנו לא עומדים למות ברעב. אחרי כל מה שראינו וכל מה שהבורא הבטיח לנו – אין שום סיבה באופק שצריך לדאוג בגללה, נכון?
 
הזמן הוציא מאיתנו את "הטוב". התלוננו. דאגנו. בכינו. רצינו לדעת מה יהיה עם הפרנסה. הבורא, בחמלתו הרבה, לא העניש אותנו. הוא נתן לנו הזדמנות לתקן את עצמנו. הוא נתן לנו את המן, אבל רק ליום אחד. כשהלילה ירד, במטבח לא נותר שום דבר לאכול. אנחנו צריכים אמונה 24/7 סביב השעון שהבורא ייתן לנו אוכל גם מחר בבוקר.
 
כי הוא תמיד נתן.
 
לא בני ישראל בנו את עגל הזהב. היו אלה האספסוף המצרי (ערב ערב, בשמם המוכר) ששינו את דעתם ברגע האחרון ועזבו איתנו את מצרים. כשהם החליטו לבנות את האליל, היינו צריכים לעצור אותם. הם היו 3,000 ואנחנו 600,000. אם אלוקים השמיד אומות רבות של עובדי עבודה זרה, במיוחד את המצריים, אז מה זה קומץ של 3,000 צבועים עלובים מול 600,000 יהודים שבורא עולם הוא הגב שלהם?
 
זה היה תלוי בנו להאמין שהוא ישחרר אותנו מידיהם של עושי המעשים הרעים. האם לא זו הייתה האמונה של דוד בן ישי, דוד המלך ע"ה, כשעמד מול אתגר ענק (תרתי משמע) בקרב של חיים ומוות בגלל שאותו ענק חילל את שמו של בורא עולם? אנחנו צריכים לעשות 'סטופ' לדברים האלה.
 
עד היום אנחנו נלחמים את אותם קרבות. כשהכלכלה קורסת, אנחנו דואגים מהיכן תגיע הארוחה הבאה. קמה ממשלה חדשה שחושבת על כל סוגי הקיצוצים והטלת סנקציות על ציבור לומדי התורה, ואף אחד לא יודע מה צופן העתיד. זה תלוי בנו, ורק בנו, להאמין ולבטוח בבורא עולם שהוא ורק הוא יספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים כל יום, לא משנה מה יהיה ואיך.
 
בכל יום אנו מצווים לזכור את כל מה שאלוקים עשה בשבילנו כשגאל אותנו ממצרים. אם אלוקים שינה את הטבע על אפו ועל חמתו רק בשבילנו, לשחרר אותנו, זה מה שיהיה גם עכשיו – אז למה לדאוג מאשליות חסרות בסיס שאולי נתמודד איתן מחר? אנחנו מצווים לזכור איך האמונה הפכה למלחמה הלאומית הראשונה שלנו – הקרב עם עמלק. עמלק הוא עם הספק. זו האומה שהקיאה את המסר שאלוקים לא נמצא בכל מקום. לטענתם, העולם הוא מקום אקראי ואם אין לך את מה שאתה צריך כדי לשרוד מרוץ העכברים הזה – אתה לא תצליח. זה מסר מאוד מקומם. אנחנו מצווים למחות אותם, אפילו את הזיכרונות מאותו עם של חדלי אישים. לא ניצחנו אותם בכוח הזרוע. ניצחנו כל זמן שמשה רבינו הרים את ידיו בתפילה ובתחנונים לבורא עולם. ומהי המילה המדויקת שהתורה מתארת בה את התפילות של משה?
 
אמונה.
 
"ויהיו ידיו אמונה".
 
בדור שלנו, גם אנחנו עוזבים את מצרים. אנחנו יוצאים לחירות ולגאולה הפרטית שלנו, ממצב של כאוס וגשמיות למקום של בהירות ואלוקות. ובעזרת השם, כולנו נזכה להצלחה גדולה, לשמחה עצומה במסע שלנו לארץ ישראל. ויהי רצון שהשבילים שלנו יובילו אותנו לכל היעדים שהובטחו לנו.
 
רגע, ואיך נדע שההבטחה תתקיים?
 
פשוט, נבטח בו.