דוד וגלית הסורי

מאז מלחמת העצמאות ב-1948 ועד ליוני 1967, החיים בגליל כולל החוף המזרחי של הכנרת היו כמעט בלתי נסבלים. חקלאים בעין גב ותל קציר סבלו מיריות צלפים סורים כמעט כל יום והילדים בקיבוץ דן ישנו במקלטים כמעט כל לילה. חלק מהשגרה האיומה של אותם ימים. יחידות הצבא הסורי ישבו על הרי הגולן ומשם השקיפו על חלקה הצפוני של ישראל, הופכים את חיי היהודים לגיהינום עלי אדמות.
 
במאי 1967 הערבים השתכרו אך לא מיין. אשליות גדלות מובילות אותם לפזר הבטחות לכל עבר. הסורים הבטיחו לחיילים בתים מפוארים בחיפה, המצרים הבטיחו את תל אביב והירדנים חשבו שירושלים אוטוטו בידיים שלהם. שלושת השכנות העוינות הידקו את החבל, שהיה בדמות מצור, סביב צווארה של ישראל. התוכנית הייתה להשמיד את מדינת ישראל אחת ולתמיד ולחלק אותה ביניהן.
 
אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות…
 
בשבוע הראשון של חודש יוני 1967, ישראל החליטה שזהו. את הצעד הראשון עשתה ישראל בדמות בליץ אווירי, וחיל האוויר המצרי הושבת. כל זה קרה בלילה אחד. כעת, המרחב האווירי נמצא בשליטת ישראל. כך התחילה מלחמת ששת הימים, כשבורא עולם נותן את אויביה של ישראל בידיים שלה.
 
בינתיים, ההפגזות בצפון ישראל הפכו יותר תכופות ועוד יותר בלתי נסבלות. ב-8 ביוני תושבי הצפון דרשו מהממשלה לעצור את הירי הבלתי פוסק והבלתי נסבל, לעשות משהו נגד הצבא הסורי שיושב להם על הראש – על ראש ההרים הגבוהים של צפון רמת הגולן וממרר את חייהם. חיים נורמאליים היו בגדר חלום, או זיכרונות עמומים לאלה שחוו אותם קודם ההפגזות. אפילו הדייגים היו יוצאים לדוג עם ספינות משוריינות, אבל רק בשעות המאוחרות של הלילה. ביום? סכנת נפשות.
 
את היוזמה ישראל לקחה ב-8 ביוני, מיד כשהחל להחשיך. התוכניות יצאו לדרך והצבא הישראלי החל להכות את הצבא הסורי שהיה במערב הגולן, סמוך לגבול ישראל. בחצות, טנקים, משאיות, וחיילי גולני מגדוד 12 יצאו לדרך, להשתתף בקרב. די להפגזות. ישראל החליטה להפסיק להגיש את הלחי השנייה לעוד סטירה כואבת, ולשחרר את הגולן משליטה סורית. אין דרך אחרת להביא שקט לאזור ולתושבים שכבר סבלו יותר מדי.
 
רגע, להשתלט על הגולן? באותם ימים זה היה הימור מסוכן ופרוע, מכיוון שהסורים תפסו עמדות תצפית אסטרטגיות חשובות. החשיבה בישראל הייתה שהסורים לא יעלו בדעתם שמישהו, כאן, ינסה לתקוף אותם, שם. בכל אופן, הקרב הזה לא עומד להיות רק על 'חתיכת' אדמה, או על מקום היסטורי יקר לעם ישראל. על כף המאזניים מונחת הזכות של העם היהודי היושב בישראל לחיות בשלום, והאחריות של ישראל להגן על אזרחיה מפני כל פעילות אגרסיבית. אחרי 19 שנים של טרור בלתי פוסק, לישראל הייתה הזדמנות לשחרר את הצפון, כי יכול מאוד להיות שלא תהיה הזדמנות שנייה.
 
קריאת הנתונים בשטח לא הייתה מדויקת. מישהו חשב שכמה טנקים ותמיכה של חיל רגלים יספיקו לעשות את העבודה. זאת הייתה טעות גורלית. הסורים שישבו במוצבים חזקים וכמעט בלתי חדירים השמידו לא מעט טנקים ישראלים ואת הדרך המובילה למעלה, אל הרי הגולן, כך שהבאים לא יצליחו לעלות בדרך התלולה וההרוסה. המשימה לסלק את הסורים מהבונקרים שבנויים מבטון נפלה על כתפי חיילי גולני החזקים שנשלחו לשם. למרות שצה"ל הצליח לבקוע את הקו הסורי בחזיתות אחרות בגולן, את תל פאחר הם החזיקו חזק.
 
תל פאחר, עמדת מפתח שצה"ל לא התכוון לוותר עליה, ממנה קל יהיה להמשיך הלאה. התוצאה של קרב זה תשנה את כל המפה ומה שיקרה בשטח ובעתיד.
 
חיילי גולני שיצאו למשימה התחלקו לשתי קבוצות. כשהם חשופים במדרון התלול שמוביל לתל פאחר, שגם כך הגישה אליו הייתה קשה מאוד, ובלי מספיק מרחב תמרון להשיב אש. את הדרך למעלה הם עושים בזחילה כשכל הציוד עליהם, כולל פגזי מרגמות, ובהמשך מתברר להם שגדרות תיל ומוקשים שמפוזרים בכל מקום, הם חלק מהאתגר הלא פשוט איתו הם יצטרכו להתמודד. החיילים, רובם פצועים וחלקם גם קשה. משימת הטיפוס הופכת קשה כפליים.
 
הם מגיעים הכי סמוך לגדר האחרונה המפרידה בינם לבין הסורים שחמושים היטב עם מכונות ירייה, שאולי תוך דקות ספורות תירק כדורים שיהרגו את כולם…
 
דוד שירזי המתוק, שכל החבר'ה היו קוראים לו 'אלביס' בגלל שאהב את השירים של אלביס, החליט לעשות מעשה. ראשית, צריך לדעת שהחייל האמיץ הזה כבר היה פצוע, אולם הוא לא הסכים שהחובש יטפל בו עכשיו. זה לא הזמן. במסירות סופר אנושית, ואולי אפילו מעבר לזה, הוא ממשיך לזחול למעלה עם החברים שלו. הם ביחד כבר כמעט שלוש שנים, אחים לנשק, ללב ולנשמה.
 
דוד הסתכל למעלה, לכיוון הגבעה בה הייתה עמדת הירי של הסורים, הוא ידע שלא יצליח להגיע לשם. זה החלק הקשה של הדרך, הפגיעה שלו קשה לא פחות והוא איבד הרבה דם. מכונת הירייה השטנית של הסורים לא תפסיק לשלוח כדורים לכל עבר אם תזהה תזוזה חשודה. עד עכשיו הייתה רק גישה צרה אחת לבונקר הסורי שבתל פאחר. בכל פעם שחייל ישראלי ניסה לעלות בדרך הזו של המדרון הוא נורה על ידי הסורים למוות. מה עושים? המצב נראה חסר תקווה…
 
עוד משב רוח של אומץ וגבורה בתוספת מסירות נפש כפולה, דוד צעק מילה אחת למפקד שלו: "עלי!", והוא המשיך קדימה, זרק את עצמו על הגדר כשעל גבו פגזי מרגמה במשקל 12 ק"ג, הופך את עצמו גשר אנושי לחברים שלו שיעברו על גופו וישתלטו על העמדה הסורית מכיוון בלתי צפוי. כשדמעות בעיניהם, החברים עוברים על גופו של דוד. והוא לא מתייאש, הוא קם, לוקח את המקלע של אחד הפצועים וממשיך להסתער לעבר מרכז המוצב בו מוצא את מותו מאש החיילים הסורים. רק ארבעה מהם הצליחו להגיע למעלה, ובקרב של פנים אל פנים עם החיילים הסורים עשו את הבלתי יאומן – הם ניצחו בקרב בתל פאחר. אחד מהארבעה, הקצין משה מוסא קליין הי"ד, נהרג בקרב ההשתלטות על הבונקר האחרון.
 
דוד שירזי קיבל עיטור גבורה וצל"ש הרמטכ"ל על המעשה האמיץ שאף אחד לא שכח ולעולם לא ישכח. רק בורא עולם יודע באיזה מקום גבוה ונשגב נמצאת נשמתו היקרה. דוד היקר, אנחנו אוהבים אותך, לא נשכח אותך לעולם.