מי יקים אותו מהכסא?

הימים לא פשוטים. הטירוף מכה
בגלובוס במלוא עוצמתו ובארץ
מתח חברתי נורא. מה עוד חסר לנו
כדי להלחין קינה סוחטת דמעות?
ורגע, מי יקים אותו מהכסא?
 
 
אפשר לנחש שאתם שומעים חדשות, או לפחות קוראים. ואפשר די בקלות לשער על מה אתם חושבים אחרי כן. אחרי שסיימתם לקרוא 'רק' כמה כותרות בעמוד הראשי. ועוד כמה ידיעות קצרות ומבזקים מהירים. התחושה, אם תרשו להגדיר אותה היא, אבא'לה!!!
 
כן, ימים לא פשוטים. הטירוף מכה בגלובוס במלוא עוצמתו. הטרור חובט באמריקה הגדולה. בקוריאה, הצפון והדרום מצחצחים חרבות ומשחיזים איומים לכיוון המערב שמצטנף בפינה בפאניקה. רעידות אדמה ושינויי אקלים. מתח חברתי בארץ, חרב קיצוצים מתהפכת מעל הראש, חרב איש באחיו. ומה עוד חסר לנו כדי להלחין כאן קינה סוחטת דמעות?
 
לפני מספר ימים פגשתי ידיד. הוא דיבר על כל מה שאתם ואנחנו יודעים. על המצב, ועל כך שהוא לא הולך להיות טוב יותר. ועל הכסף שאין, ועל השרב או החורף שקפץ לביקור . בקיצור, על כל מה שמבלבל. בסוף הוא הוסיף עוד דיבור "אומרים שזה לפני משיח, ככה צריך להיות".
 
"מה זאת אומרת ככה צריך להיות?" ביררתי.
"נו, ככה. אסונות צרות, פחדים. חבלי משיח…"
 
יש כזו תפישה, ויש לה גם מקור בדברי חז"ל ומדרשים. משיח זו לידה והיא כרוכה מטבע הדברים בחבלים וצירים. אבל, א-ב-ל, יש לנו עוד דיבורים מצדיקים מאוחרים יותר שמלמדים אותנו, למשל, שחבלי משיח שהיו בהחלט אמורים להיות דבר קטסטרופלי, הומרו על ידם למלחמות גורליות ברוחניות. שואה נוספת, הם אומרים, לא תהיה!
 
למה חשוב כל כך לדבר על זה?
פשוט, כדי לדעת להיכן לכוון את הנשק.
 
למה שמעתי את זה?
 
השאלה הראשונה שראוי שנשאל את עצמנו, לאור הדיווחים הלא סימפטיים מהזירות הלוהטות בכל ארבע רוחות השמים והארץ היא, למה בעצם קראתי/צפיתי/שמעתי על זה? בשביל מה קיבלתי את המידע הזה? יתכן בהחלט שנגיע בין השאר למסקנה שמותר וכדאי להיגמל מהצורך לשמוע על כל האסונות והצורות והאיומים, ולהתמקד בחשיבה חיובית, שמחה ומאמינה יותר. אך בכל אופן, אם שמענו משהו, הוא כוון אל התודעה שלנו.
 
מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?
מה אנחנו מסוגלים לעשות בקשר לזה?
 
אם נשיג את התשובה לכך. נוכל לחוות את התקופה הלא פשוטה הזו באופן שונה לגמרי.
 
השבוע, ביום ראשון, חל ל"ג בעומר. רבבות יהודים מכל קצוות הארץ ותבל עולים לשם, חוגגים, מתפללים, בוכים ורוקדים באופן בלתי טבעי או הגיוני לגמרי. מירון זו לא אטרקציה, זה 'בסך הכל' קבר של צדיק. אבל הקבר הזה של הצדיק, שנפטר לפני אלפי שנים, מצליח למשוך אליו מדי שנה רבבות רבבות של מבקרים. ולא רק למשוך, אלא להפעיל, לעורר, להלהיב כל כך הרבה יהודים. ובעיקר להביא תוצאות, ישועות נחמות התחזקויות. מה זה?
 
ובכן, הסוד של רבי שמעון כתוב בעצם מפורש בספר שהוא גילה, בזוהר הקדוש, ושם הוא מלמד במה הוא עסק כל ימיו, ומה הוא מבקש מעם ישראל ללמוד ממנו ולעשות. אם ננסה להגדיר את ספר הזהר במילה אחת, זו תהיה המילה הזו – רחמים.
 
רחמים, זה כל הסוד על רגל אחת. רבי שמעון בר יוחאי הקדוש עמל כל ימיו להביא אל העולם הזה, השסוע, הכאוב, המבועת, רחמים עצומים בלי סוף, וכמה שיותר. רבי שמעון גם מגלה שהנחת רוח העיקרית של בורא עולם היא, שיהודי קטן אחד אי שם על הרצפה של כדור הארץ יצליח לעורר אצלו יתברך רחמנות. על מי? על היצור הכי פחות ראוי. על מי שזה לא יהיה. העיקר תעורר רחמים.
 
כבני אדם אנחנו מרגישים בעולם הזה כמו מי שנתון לחסדי התרחשויות גדולות ממנו. לאף אחד מאיתנו אין, מן הסתם, מהלכים בבית הלבן או ערוץ השפעה על מקבלי ההחלטות במשרד האוצר. אין לנו אפילו יכולת להשפיע על הרשות המטולוגית, ולאמתו של דבר, לה עצמה אין כל יכולת לשלוט במזג האוויר. ואם כך, אז הטור בעיתון נכתב רק כדי לדכא אותנו?!
 
או.קי! בנקודה הזו בדיוק אנחנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו: האם אני מעוניין להמשיך ולהיות איש נתון לחסדי הגורל? לפחד ולחשוש מכל מה שעלול לקרות, ולנסות לשרוד?
 
אם צורת חיים שכזו איננה מתאימה לנו, כנראה שאנחנו בכל זאת בני אדם. משום שלבני אדם השם יתברך העניק יכולת גבוהה יותר מקבלת עובדות יבשות. בני אדם קיבלו את היכולת לעורר את רחמיו וחמלתו של בורא עולם, ולשנות בפועל את המציאות האישית או הציבורית. ואפילו להמיר אסונות והפסדים קשים וכואבים בשפע של רחמים, הצלחה וישועות.
 
ועוד חידוש: מצפים מאיתנו לממש את היכולת הזו. תובעים מאיתנו להתערב לטובת עצמנו.
 
איך?
 
בכל הדרכים הלגיטימיות בהן נוקטים ילדים שמעוניינים לעורר את תשומת ליבם של ההורים. אנחנו ילדים, בנים של בורא עולם. וככאלו, יש לנו יתרון מובהק על פני כל יצור שמימי אחר. אנחנו מסוגלים לעורר את השם בקלי קלות, רק תפתחו את הפה.
 
מי יקים אותו מהכסא?
 
סיפר הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל: פעם החליט בריון מגודל אחד לערוך תחרות יוצאת דופן. הוא התיישב על כסא, החזיק חזק בידיות, נצמד למושב והצהיר: "נראה מי יהיה מסוגל להזיז אותי מכאן". התערבות על מיליון דולר. המשתתפים השתלהבו. ניגשו אליו בריונים שריריים. תפסו, משכו, התאמצו, הזיעו, נפחו שרירי ענק. שום כלום, הבריון לא זז ממקומו סנטימטר. לפתע, נשמעה צעקה. ילדו הקטן של הבריון המתחרה מעד, נפל ופצח בבכי אומלל. ואז התרחש אחד מפלאי תבל: הבריון האדיר זינק בין רגע מכיסאו ורץ בפאניקה אל ילדו המייבב.
 
סיים הרב פינקוס בחיוך. "מה שלא הצליחו הבריונים החזקים ביותר לעשות, עשה ילד קטן ודל שרירים עם ציוץ אחד".
 
מידת הדין חזקה ותקיפה. הרבה מאוד כוחות ניסו להזיז אותה ממקומה. ניסו, ולא תמיד הצליחו. אין זה פשוט לשנות הנהגה עליונה. לא כל כך פשוט להמתיק דינים ולחולל תמורה בעולמות עליונים. לשם כך נדרשים שרירים רוחניים נדירים.
 
אבל, א-ב-ל! דבר אחד קטן, חלש, ואפילו עלוב למראה, עשוי לחולל את השינוי הענק ובקלות מדהימה – הילד. ילד בוכה. ואתה, ואני ואנחנו – הילדים. רק לפתוח את הפה, לשחרר ציוץ, לעורר רחמים. הכל יתהפך לטובה בקלות, ברחמים, בלי צרות.
 
תנסו, זה עובד.