חבית של יין

דמיינו לכם חבית של יין ענקית בתהליך מזיגת היין לבקבוקים. מהחבית הענקית יוצאים מלא צינורות שמעבירים את היין המשובח לבקבוקים. אפילו אם בעל החבית מחליט שהיין יישפך לבקבוקים עם צורות שונות, ברור שבכולם יש את אותו היין וכולם מקבלים מאותה חבית.
 
כך, מסביר הרבי מפיאסצנה – רבי קלונימוס קלמיש שפירא זצ"ל את המהות של עם ישראל, את איך שצריך לצייר את טבע הכלל והפרט של נשמות ישראל. כמו חבית יין ישנה נושנה לפני שהיין נמזג ממנה, כל הנשמות של עם ישראל נמצאות במיכל אחד, יחיד, מיוחד ומאוחד. וכשמגיע הזמן, כל נשמה "נמזגת" לגוף המיועד לה ונשלחת לעולם הזה למלא את המשימה המיוחדת לה. מצד אחד, אנחנו באמת שונים אחד מהשני. מצד שני, אין לנו מושג כמה אנחנו אחד, נשמה אחת גדולה. ולמרות שברוב הפעמים אנחנו מסתכלים על עצמנו כפרט מיוחד ונפרד, הרבי מזכיר לנו שבעולמות הרוחניים, כולל הגשמי בו אנו חיים – לא כך הדבר!
 
קיבלנו תרי"ג מצוות לקיים. חלקן יותר כלליות וכוללניות, ואילו אחרות יותר ממוקדות ונוגעות בקטגוריות רבות. חלק מהמצוות הן בין אדם למקום, וחלקן הן בין אדם לחברו. לעשות הלוואה לחבר, להשיב אבידה, לא לרכל, לא לשנוא אף יהודי – כל אלה ציוויים מהתורה. בכל אופן, ישנה מצווה אחת שכוללת בתוכה את המצוות הנ"ל ועוד רבות והיא – "ואהבת לרעך כמוך".
 
את הפסוק הזה הסביר רבי עקיבא באמרו ש: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה!". ברמה הפשוטה, אנו למדים שעמוד השדרה הרוחני שמקשר את המצוות שבין אדם לחברו הוא הפסוק הזה. אבל על פי מה שאומר הרבי מפיאסצנה, נוכל להבין שהמצווה לאהוב כל אחד מעם ישראל מבוססת על יסוד עמוק יותר, על מודעות לטבע של המציאות הרוחנית.
 
התלמוד (הירושלמי) נותן הסבר מעניין שקשור למצווה זו. אם יד אחת גורמת נזק ליד השנייה, האם היד הפגועה תבקש לנקום ביד שגרמה לה סבל? אם נראה תסריט כזה נבין שמשהו בראש של האדם הזה לא בסדר, לא בידיים שלו. כי אם יהודי מתנהג ברוע ומצער יהודי אחר, זה ההיפך המוחלט מאיך שיד ימין צריכה להתנהג עם יד שמאל, דבר שמשקף את חוסר ההבנה היסודי בקיום מצווה זו.
 
התלמוד (הבבלי) מספר לנו סיפור מוכר על אדם לא יהודי שהגיע להלל הזקן כדי להתגייר. האיש הזה רצה לדעת 'על רגל אחת' את כל התורה כולה, כלומר את כל עקרונות היהדות. אם הם יישמעו לו הגיוניים, הוא יתגייר. את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אמר הלל הזקן לאותו אדם בצורה באה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
 
רבי יצחק מאיר רוטנבורג – חידושי הרי"מ זצ"ל, שאל: למה הלל הזקן הרגיש שחשוב לומר את הפסוק כפי שאמר ולא כפי שכתוב בתורה? ומסביר, שהמושג של לאהוב מישהו כמו שאתה אוהב את עצמך הוא מעבר להשגתו של האדם. אבל לא לעשות משהו ששנוא עליך ומזיק, זה משהו אחראי והגיוני. הרעיון שאדם מחויב לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו זה חריג, במיוחד כשאנחנו מבינים את המסר העמוק שיש במצווה הזו.
 
בכנות, גם אני מרגיש שאנחנו חיים עם שני הדברים הכל כך שונים האלה. זו ההבנה האמיתית של איך עם ישראל צריכים לתפקד בעולם הזה – לאהוב אחד את השני כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו, ולא לעשות את מה ששנוא עלינו לחברינו.
 
ואתם בטח שואלים, איך עושים את זה? איך חיים עם מושגים כאלה גבוהים ונשגבים?
 
התשובה תלויה בהגדרה של מי אנחנו כעם. המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" מבוססת על העובדה שאנחנו מחוברים ושהמהות שלנו היא הנשמה שלנו, לא הגוף.
 
בהספד לרב נח ויינברג ע"ה, מייסד "אש התורה", סופר איך הרב ויינברג היה נוהג להחזיק כל ילד שנולד לו ואומר לו "אתה נשמה, אתה נשמה".
 
כמובן שלאהוב את הזולת כמו את עצמנו מתחיל עם מה שהלל הזקן אמר לאותו גוי – לא לעשות את מה ששנוא עליך לחברך. אחר כך קל יותר להגיע ולקיים למושגים עמוקים וחשובים כמו "ואהבת לרעך כמוך".
 
בפעם הבאה שאנחנו מרגישים מתח כלפי אדם מסוים, נזכיר לעצמנו שהאדם הזה הוא באמת נשמה. הוא מגיע מאותה חבית שאנחנו באנו. נכון, הוא "נמזג" לבקבוק שונה והתווית על הבקבוק שלו שונה מזו שלנו, אבל במהות גם הוא יין ישן ומשובח בדיוק כמונו. הוא יד אחת ואני היד השנייה. אני מתפלל על שלום וברכה, וגם אתה. יהי רצון שנזכה לאחדות ואהבה אמיתית.