ארבעה שבועות בשכם

שלושה חודשים לפני שהתקשרו אלי מהיחידה לשירות מילואים, קיבלתי מכתב ממפקד היחידה עם המילים הכי רעות שקראתי בחיי: "השירות יהיה בכביש העוקף בדרום שכם". שכם, זה מקום שמעלה בי תמונות מפחידות. במיוחד את אלה של הפלסטינים שכבשו את קבר יוסף ושרפו אותו. אני חושב שפטרולים בטהרן או בבירות פחות מפחידים מאלה שבשכם. כמובן שאנחנו לא מתכוונים להיכנס לתוך העיר, אבל עצם המחשבה שנהיה שם, אפילו במרחק של כמה קילומטרים טובים ממנה, מעוררת בי זעזוע וחלחלה.
 
את המכתב אשתי נתנה לי כשהגעתי הביתה, ומאז, שכם לא יוצאת לי מהמחשבות. הימים הקדושים של חודש תשרי כבר בפתח ולא פעם חשבתי לעצמי שאולי, אבל רק אולי, שזה יכול להיות ראש השנה האחרון שלי. בארבעים הימים המקדימים ליום כיפור – ימי הרחמים של חודש אלול ועשרת הימים, התפללתי מעומק ליבי על חיי.
 
אחרי מספר ימים של אימונים, הגענו לבסיס ליד הכביש העוקף. היחידה שלנו החליפה את חיילי הסדיר שהיו שם, שמן הסתם, כבר כמה חודשים ברציפות מפטרלים באזור המועד לפורענות הזה. לפני שהם עזבו שאלנו אותם, ככה, רק כדי להרגיש קצת בטוחים "תגידו, רגוע כאן?"
 
"כן, בדרך כלל שקט", השיב אחד החיילים.
 
התשובה שלו הרגיעה אותנו. יכול להיות שזה מה שרצינו לשמוע גם אם זה לא מרגיע אותך מאה אחוז. למרות שכל החבר'ה ביחידה שלי היו בשירות הסדיר לפחות פעם אחת בלבנון או בעזה, אף אחד מאיתנו לא היה במקום כמו שכם בחמש השנים האחרונות.
 
כמה שעות לאחר מכן נדרכנו באחת. ברגע שהלילה ירד נשמעו יריות לכיוון המוצב אותו איישנו. שני פלסטינים יצאו מהכפר מהצד השני של הגבעה, זחלו לכיוון העצים וירו משם כמה יריות לכיוון אחד החיילים ששמר איתנו. אחרי כמה חילופי יריות הם חזרו לאחור ונעלמו בין העצים, חזרה לשכם.
 
אף אחד לא הצליח לישון באותו לילה. אף אחד לא ציפה לקבלת פנים כזו. ברוכים הבאים לשכם.
 
כחייל דתי, נמנעתי משיחות מסוימות עם החבר'ה הלא דתיים ביחידה. רובן, כך גיליתי, מעייפות ומשעממות ולא פעם אפילו פוגעניות. באותו ערב, הראש של כולנו היה עסוק במה שחווינו, לאף אחד לא היה עצבים מיותרים לדבר על שום דבר. מינימום דיבורים, זה מה שהיה. בשלוש בבוקר הייתה הפסקה. אחרי שמונה שעות של פטרולים, מישהו היה חייב להתחיל לדבר. באותו לילה, מפקד הג'יפ היה סרן אייל סלע, מי שהפך את השיחה ושאר הזמן שנותר לפטרול למשהו חי ומעורר.
 
אייל היה שונה משאר חברי היחידה. בגיל 39 הוא אמנם היה בין המבוגרים שבחבר'ה, אבל מלא אנרגיות שאף אחד לא ידע מהיכן הביא אותן, וזה התבטא בכל מה שהוא עשה: בין אם בשיחות, בין אם בהוראות הדרכה לחיילים, לנהג, ובין אם כשקפץ מהג'יפ לבדוק תזוזות חשודות בשטח. באותו לילה הוא ניסה לחקור קצת את עברי, אני חושב שהשיחה הזו הייתה לפרק קצת את האנרגיות שלו. בשבוע האחרון הייתי די שקט, אבל איכשהו אייל הצליח לגרום לי לדבר ולחלץ ממני פרטים מהעבר שלי, כאלה שאפילו אשתי לא יודעת.
 
בשלב מסוים הצלחתי גם אני ללמוד קצת על עברו. טוב, זה לא היה מפתיע. אייל התגלה כטיפוס הרפתקן בצעירותו. קרוב לעשר שנים הסתובב סביב העולם ועובד בעבודות מזדמנות. למשל, כנהג משאית של גלידות בטפקה שבקנזס, ובאלסקה על ספינת דייג. התחלתי לחשוב שאייל היה בדיוק כמוני כשהייתי בחור צעיר.
 
"באחת הפואמות שלו, ניקולס ו. לינדזי מדבר על ההרגשה המיוחדת של החופש, כשבדרך אתה נאלץ להיפרד מהדולר האחרון שלך, אני בטוח שהיית בסרט הזה…"
 
"הא? בכל השנים בהן נדדתי ממקום למקום אף פעם לא היה לי פחות מ-2,000 דולר בכיס. ואחרי שאשתי ואני עבדנו במשך כמה שנים בארצות הברית חזרנו לישראל עם 100,000 דולר!… הדולר האחרון! (וכאן אייל צחק) ידעתי! ידעתי את זה כבר בהתחלה: אתה חושב שאתה אחד מנערי הפרחים של החוף המערבי. ידעתי!"
 
כמובן שהכחשתי מכל וכל את הטיעון של אייל, אפילו די בתוקפנות. אייל הציץ עלי במראה וראה שאני זז בעצבנות במקום בו ישבתי. ניסיתי להסביר לו שהוא לא גדל בארצות הברית והוא לא מכיר בכלל את הנשמות של ילדי החוף המערבי כמו שהוא חושב, אבל הוא כבר היה עסוק בלהסתכל במשקפת-לילה אל תוך החושך המאיים. פתאום, הוא חזר למצב-רוח של מפקד, ורגע אחרי מצאנו את עצמנו פונים באחד העיקולים החדים של הכביש התלול.
 
לילה או שניים לאחר מכן, שוב, אני בפטרול ביחד עם אייל. הפעם הוא הוביל את השיחה לנושאים יותר פילוסופיים. ברגע שהגענו לנושא שעסק במוות, ניצלתי את ההזדמנות לשאול שאלה מהותית: "איך אנשים לא דתיים מסבירים את העובדה שכל מי שחוזר 'משם', כלומר ממוות קליני, מספר בדיוק את אותו דבר?". לרגע, עיניו של אייל שוטטו בשמים החשוכים ומלאי העננים, ואז תשומת ליבו חזרה אל הג'יפ והשאלה עדיין עמדה בחלל. אבל נראה לי שהוא כבר לא היה מעוניין לדבר על זה, פרט למענה חלש ומאוד לא משכנע שנתן כדי לסגור את העניין. וזהו, יצאנו לדרך אל תוך הלילה.
 
במהלך הימים הבאים לא ראיתי את אייל. וככל שחלפו הימים הפטרולים נראו ארוכים מתמיד. כולם חושבים על הבית.
 
יום אחד חזרתי ממשמרת שגרתית, גורר את עצמי וכל הציוד הכבד שלי מהג'יפ לכיוון המקלחת. שעה לאחר מכן ראיתי קבוצה של חיילים מתגודדים סביב הרדיו בחמ"ל, כמו מנסים לקבל כל בדל של אינפורמציה. התקרבתי וראיתי שאף אחד מהם לא מדבר. "מה קורה כאן?" לחשתי. "מישהו בג'יפ נורה. הוא נמצא במצב אנוש". על הפנים של כולם היה מבט קודר, אבל גם לא מעט פאניקה. "מי זה?" שאלתי. אחד החיילים שעמד לידי הצביע על אחד השמות ברשימת החיילים שיצאו לפטרול. הייתי המום. 'הוא רק ילד, בקושי ראה משהו בחיים שלו' חשבתי לעצמי. ואז שמתי לב שגם השם של אייל מופיע כמפקד הג'יפ, וזה היה אותו ג'יפ בו הייתי בדיוק לפני שעה!
 
הבנתי שאין טעם להישאר בחמ"ל. האווירה גם ככה הייתה קודרת, כמו הפנים של כולם, והשתיקה עוד יותר רועמת. יצאתי החוצה והתקשרתי הביתה.
 
אחרי פחות משעה, בערך, חזרתי לחמ"ל והסתבר לי שלא הבנתי נכון. החייל שהצביע על הרשימה בעצם הצביע על השם הבא ברשימה: סלע אייל? רגע, אבל לאייל יש ילדים. הוא ראה עולם, עשה דברים בחיים שלו…. לא יכולתי לדמיין את אייל שוכב מדמם על האלונקה.
 
חזרתי לחדר שלי, ישבתי על המעיל שלי שהיה על המיטה והתחלתי לומר תהילים לרפואתו, ואז, למרות המתח והצער האיום שתקף אותי, ההשפעה של לילות ארוכים נטולי שינה עשו את שלהם, ונרדמתי.
 
מישהו עמד בכניסה לחדר ואני קפצתי מהמיטה. "מה המצב שלו?" שאלתי.
 
"הוא מת מפצעיו" אמר בשקט, והלך.
 
באותו ערב שני קצינים מהרבנות הצבאית הגיעו לבסיס. הם שאלו כמה שאלות ואחר כך לקחו את הציוד של אייל. ואז נזכרתי שלאייל יש אישה שמחכה בבית. חשבתי לעצמי שהיא חייבת להיות אישה חזקה מאוד. אחרי הכל, היא הייתה עם אייל כמה שנים מעבר לים. כל אותו ערב לא הפסקתי לחשוב על התסריט שעלה לי שוב ושוב בראש, זה מהבית של אייל. בערך בסביבות שמונה, השעה שאייל בדרך כלל מגיע הביתה שני קצינים יעמדו בפתח הדלת, ואחר כך שלושה ילדים יראו את אמא שלהם בוכה בכי קורע לב.
 
בבסיס כולם היו שקטים ועצובים. חיילם הלכו עם מבט חתום על הפנים. הרדיו שידר בווליום נמוך ולאף אחד לא היה חשק לכלום. ככל שהזמן חלף, הרצינות הפכה לכעס. "זהו" אמר אחד החיילים, כשהוא מסביר איך הוא מכוון תנועה של פלסטינים כשהדרכים סגורות, וחייל אחר הביע הסכמה בקול. אבל יום למחרת בקושי נראו כלי רכב בכבישים. נראה שיש איזה חוק לא כתוב במשחק האיום הזה – כשקצין צה"ל נהרג, המקומיים נשארים מחוץ לטווח ביום-יומיים שאחרי הפיגוע.
 
כששלושת החיילים שהיו עם אייל חזרו לבסיס היה ברור שהם חווים שינוי. הקשר ההדוק בין השלושה זוהה על ידי כולנו. האם זה בגלל שטרוריסטים ירו עליהם? בגלל שהם ירו על מטרות חיות? בגלל שכל אחד מהם היה יכול להיות במקום אייל? או בגלל שברגע שהיריות פסקו הם ראו את המפקד שלהם שוכב ומדמם?
 
במשך כמה ימים הרגשתי צורך עז למצוא כל דבר שיעזור לי להבין מה קרה שם, בזמן התקרית. שוחחתי עם שלושת החיילים שהיו עם אייל בג'יפ, עם החייל מהחמ"ל בזמן הפיגוע ושמעתי את כל הדיווחים מהשטח, גם מהתצפיתנים שהיו עדים לאירוע הכואב הזה, עם האנשים שהגיעו לחלץ את אייל מהשטח והעלו אותו למסוק כשכבר כמעט ולא היה מה לעשות.
 
בעקבות כל המידע הגעתי לתמונה הבאה: אייל עמד מחוץ לג'יפ כשלפתע מטח יריות נורה לעברו. הוא נפל מיד עם שתי פגיעות קשות בחזה, למרות שלבש שכפ"ץ. שלושת החיילים שהיו איתו תפסו פיקוד על הג'יפ וגילו שהיריות נורו מכיוון גבעה קטנה לא רחוק מהם. חילופי האש נמשכו 10-15 דקות. כשהקרב הסתיים שלושת המחבלים נורו למוות, ושלושת החיילים הצליחו לצאת מזה בחיים ללא פגע, ברוך השם. בהמשך, שלושת המחבלים זוהו כפעילי חמאס משכם.
 
"לא בא לך לבכות?" שאל אחד החיילים את הרב מהרבנות הצבאית שהיה בבסיס, "אלמנה ושלושה יתומים…"
 
"בודאי. אבל אם היה מדובר בבחור בן עשרים שעדיין לא התחתן, זה לא היה גורם לך לבכות?" ענה בשאלה.
 
בראשי הרצתי את זירת הקרב שוב ושוב, מנסה לראות איך שני הכדורים הגורליים חודרים לגופו של אייל, אחד בחלק העליון והשני מהצד. ניסיתי לדמיין כמה זמן הוא שכב שם כשהוא בהכרה, מה הוא חשב ואמר, איך טיפלו בו… התסריט הנורא הזה לא יוצא לי מהראש, אין יום ואין לילה שאני לא חושב עליו.
 
יום אחד נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם אייל שבוע לפני הפיגוע. הוא סיפר לי איך היה מבלה עם הילדים שלו, וכמעט שיכולתי לתאר את הפנים שלהם אפילו שלא ראיתי אותם. נזכרתי בסיפור על ה-100,000 דולר, ואז נזכרתי בשיחה שהייתה לנו על חווית הכמעט-מוות וכל גופי החל לרעוד.
 
"אמרתי לך, אייל" לחשתי, ונכנסתי חזרה לג'יפ לעוד יום של פטרולים.