משפט, זה לא צחוק

משפט זה לא דבר של מה בכך, זה
לא צחוק, בטח לא המשפט של המלך
הגדול. אבל בראש השנה אנו נשפטים
במשך יומיים, למה? לא מספיק משפט
אחד להחליט מה יעלה בגורלנו?
 
 
בראש השנה העולם נידון.
 
יום הדין הוא היום בו עתיד כל אחד מאיתנו לעמוד למשפט נוקב מול בורא עולם. יהודי מאמין מתייחס לעובדה הזו בכובד ראש. משפט זה לא דבר של מה בכך, זה לא צחוק, קל וחומר משפט אלוקי. בעוד ומול שופט בשר ודם ניתן להסתדר, הרי ששופט כל הארץ משפטו נוקב ויורד עד התהום ואף בשר ודם לא מסוגל לעמוד לפניו.
 
ראש השנה הוא החג היחיד שגם בארץ ישראל חוגגים יום טוב שני. היום הראשון הוא מעיקר הדין, השני תוספת של חז"ל. בזוהר הקדוש מובא שעל פי הפנימיות, יום ראשון של ראש השנה נקרא 'דינא קשיא', והיום השני הוא בבחינת 'דינא רפיא'.
 
על פי האריז"ל הקדוש זי"ע, מובא שיום טוב ראשון מתייחס לפנימיות, והיום השני מקביל לחיצוניות. הפנימיות כשמה כן היא, נוגעת בעניינים הפנימיים, אלו שידועים רק לאדם בינו לבין אלוקיו ובינו לבין עצמו. ביום הראשון נידון האדם על מה שעבר, על המעשים הפשוטים והחיצוניים, ובודקים ביום זה היטב מה הייתה כוונתו בעת עשיית המצוות. מה, למשל, הניע אותו לתת צדקה. איזו כוונה מילאה את מוחו בשעה שלמד תורה, וכמה לב וכוח נשמתי הוא הכניס בעבודת התפילה.
 
אם כלפי חוץ מצוי רוב הציבור במצב סביר, בכל אופן, בקהל שומרי התורה באופן מוצהר, הרי שבפנימיות המצב לא ממש טוב. אם תוסר המעטפת החיצונית תתגלה בפנים דמות עלובה למדי. הרבה מעשים יפים נעשים מתוך כוונות לא ממש 'בלתי להשם לבדו', ואם נזדקק לעמוד מול מבחן שכזה, מתי מעט יצאו משם נקיים.
 
כיוון שראו חז"ל את ירידת הדורות, שקלו וראו שאילו ייאלץ כלל ישראל להתמודד עם דין פנימי – אין סיכוי. עמדו ותיקנו את יום טוב שני. ביום זה נידון האדם בדינא רפיא.
 
ומהו דינא רפיא? בספרים הקדושים נאמר, שביום שני של ראש השנה נידון האדם על מידת הכנתו להיות כלי לצדיק, עד כמה השתדל בשימוש צדיקים. הדין הרפוי לא מתייחס למצבו של האדם בפני עצמו, משום שאף אחד לא יעמוד בזה. הדין הרפוי מתייחס רק לחלק שמסר האדם את עצמו לצורך שימוש הצדיק.
 
ואתם בודאי שואלים, מה זה שימוש צדיקים?
 
כשמשיגים את המושג 'שימוש חכמים' (צדיקים) מצטיירת, בדרך כלל, תמונה קלאסית של 'משמש בקודש', כזה שמתרוצץ סביב הצדיק ומסדר את עניינים, מכין לו לשתות, לאכול, מסדר את הלו"ז שלו וכדומה. אבל לרבי נחמן מברסלב יש הגדרה שונה. שימוש כמו שהוזכר קודם לכן חשוב מאוד, אבל זה בהחלט לא הכל. בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה כ"ב) מדבר רבי נחמן על כך שהאדם צריך להפוך את עצמו כלי לאור הצדיק. שימוש צדיקים במשנתו של רבי נחמן הוא דבקות והתקשרות בעניינו של הצדיק, בתורתו ובעצותיו.
 
הצדיק, לכשעצמו, לא זקוק לשום דבר. וצדיק בסדר גודל של רבי נחמן בודאי לא זקוק ל'טובות' שלנו. אם בחייו לא נזקק לטובת אדם, שנים רבות לאחר הסתלקותו על אחת כמה וכמה!
 
את הצדיקים משמשים על ידי שמשרתים את המטרה אליה הוא חותר כל ימיו. והצדיק אין לו בעולמו מאומה חוץ מטובת ישראל. רבי נחמן העיד על עצמו שלא בא הנה אלא עבורנו, עבור הנשמות החלשות של אחרית הדורות, אלו שנואשו מהם צדיקים גדולים בדורות קודמים, האנשים הללו, עבורם הגיע הצדיק. ומאותן נשמות יקרות הוא מבקש 'עזרו לי לעזור לכם'. כשיהודי עושה מה שהצדיק מבקש בספריו הקדושים, זהו יהודי שמשרת את הצדיק. כך הופכים כלי לאור הצדיק.
 
נמצא, אם כן, ששימוש חכמים הוא ציות לדבריהם. כשיהודי עושה את הדבר הטוב ביותר עבור עצמו – מקיים את עצת הצדיק, בכך הוא משרת בעצם את הצדיק.
 
עצות רבות מובאות בדברי רבי נחמן בכל תחום ועניין. והגדולה מכל אותן עצות היא הנסיעה לאומן. רבי נחמן העיד בעצמו ואמר 'מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה'. יהודי שנוסע לאומן זורק בעצם את שכלו ואת הבנותיו, הוא נוסע רק בגלל שהצדיק אמר. הנסיעה לאומן היא, אם כן, השימוש הגדול ביותר של רבי נחמן.
 
ביום השני של ראש השנה נידון האדם על עניין שימוש הצדיקים. ביום הזה יש לכל אדם סיכוי נפלא לצאת זכאי גם מדין אלוקי. כי הדין הרפוי לא מתייחס למה שהצלחת לקיים בעצמך, ביום הזה דורשים ממך את ההשתדלות שכל אדם יכול לעשות – להתקרב לצדיקים.
 
כשאנו מגיעים לציונו הקדוש של רבי נחמן בימי ראש השנה, הופכים כולנו למשמשי צדיקים, וכשידונו אותנו על המידה בה השתדלנו בשימוש חכמים, אומן תהיה מליץ יושר נפלא של כולנו.