האויב הזקן

אדם מתהלך בעולם חי שנה ועוד
אחת, גילו המתבגר מצטבר על שכמו
והופך למשא כבד. מעשים שנעשו
פעם בחשק וחיות איבדו טעם וריח.
תיזהרו ממנו, מהאויב הזקן.
 
 
החיים הם הדבר החי ביותר לכאורה. כי החי, כידוע, נושא את עצמו. ובכל זאת, אנשים רבים כל כך חשים כאילו הם שנושאים, ובקושי, את משא חייהם. אדם מתהלך בעולם חי שנה ועוד אחת, גילו המתבגר מצטבר על שכמו והופך למשא כבד. מעשים שנעשו פעם בחשק וחיות איבדו טעם וריח, נעשו מעמסה שרק ההכרח אונס לשאתה. כך חש מי שחייו בעיניו אינם אלא משא זיכרונות וגיל מתבגר!
 
בעבודת הבורא אותו העניין. התורה והמצוות הן עול מלכות שמים. עול עלול להכביד ולעייף. כך חש מי שנושא את יהדותו על כתפיו כמשא מעיק של פעולות חוזרות ונשנות! גוף נעדר חיות נעשה כבד. וזה מה שקורה למעשים שאיבדו את רוח החיים. לעומת זאת, כשזוכים שרוח חיים ממלאת את המעשים, דווקא העול הוא שנופח בגוף חיים. עול מלכות שמים הוא העול השופע חיים יותר מכל. "יראת השם תוסיף ימים" – יראת שמים היא צינור החיים המסוגל לצקת לכל רגע ופעולה, חשק, חיות, להט וטעם.
 
האויב הזקן
 
על החיים הללו מאיים אויב אחד זקן ועייף – הזקנה. זקנה שאיננה מצד הקדושה מוצצת כל טיפת לחלוחיות וחיות מהחיים. מסיבה זו הזהיר מאוד רבי נחמן מברסלב מפני זקנה באומרו, "אסור להיות זקן, הן צדיק זקן, הן חסיד זקן, זקן אינו טוב!" הזקנה, במשנת הצדיקים, היא אבי אבות כל כישלון ונפילה. השורש לכל המעידות, מגלה רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, תפילין ה) היא זקנה מצד הטומאה, הסיטרא אחרא. האדם רואה עצמו זקן ורגיל במעשיו, בלתי ניתן לשינוי, מקובע ומלופף בהרגלים פסולים ומבוגר מכדי לחולל בעצמו שינוי. לפעמים דווקא המעשים הטובים הם שמקבעים את הנפש, הזיכרון עמוס במעשים כבירים שנעשו ברבות השנים והאדם עצמו ממאן להתקדם, שקוע בפסגת הצלחותיו ומאבד את יכולת ההליכה. גם זו מכת זקנה.
 
בפרשת השבוע מספרת התורה על חיי זקנה מופלגים שנותרו טריים ורעננים, חיי שרה. בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע. מסכת חייה של שרה אימנו איננה פשוטה, עקרות של שנים ארוכות, טלטולים ומאורעות שונים ומשונים, ועם זאת מעידה התורה שכל שנותיה שווים לטובה! חיי שרה הם סמל, כך נראים חייהם של צדיקים. המציאות יכולה לעלות ולרדת, לשוטט בין מצרים לאור כשדים, כנען, פרעה ואבימלך, אך החיים נותרים חדשים ומלאי חיות. אל החיים הפלאיים הללו מבקש רבי נחמן מברסלב להכניס אותנו. צדיקים מחיים את ימיהם בכל רגע מחדש. הם אף פעם לא שבעים, תמיד משתוקקים לגלות עוד, מלאי תקווה וחשק ובראשיתיים כמו תינוק בן יומו. וכאן מתרחש הפלא הנורא בתבל: הזקנה והינקות מתאחדים. ככל שהצדיק צועד, כך הוא שואב חיים חדשים מבראשית, נעשה מחובר יותר לנקודת ההתחלה וחייו כולם שווים לטובה.
 
להפוך את העצלות לאמונה
 
השער אל חיי ההתחדשות היא האמונה. על נשמת החיים רובץ יסוד העפר, העצלות והעצבות, השגרה והעייפות. זהו צידו האפל של יסוד העפר. כדי לרשת את ארץ החיים יש לסלק מעליה את גוש העפר העצל הזה ולגשת אל העפר דקדושה – אמונה. אברהם אבינו רכש את מערת המכפלה מעפרון החיתי, וכידוע, לכל אחד מאיתנו יש גם כן מערה כזו שכל כולה חיים טובים, שפע כפול של רוח חיים. על מנת לזכות בה, יש להרחיק ממנה את עפרון – דמיון השגרה העצלה. האמונה היא הצד הקדוש של יסוד העפר. אמונה היא תרופה לעפרוריות של חולין. ככל שמחיים יותר את האמונה בלב, כך יוצקים בנפש קרקע יציבה של אמונה, יסוד מוצק לחיי צמיחה והתעלות. אם הקרקע טובה ודשנה, שום פגע לא יכול להרע לפעולות הטובות שנזרעות בה.
 
סוד החיים הטובים הם 'שרה' – מלכות דקדושה. הדבר החי ביותר היא עבודת הבורא. אף פעם אין בה פעולה מיושנת או חוזרת על עצמה. כל יום בריאה בפני עצמה, כל רגע יצירה חדשה. ובכל נשימה היהודי מצווה ועומד לרומם ולכונן מלכות שמים בעולם. הדבר היחיד שיכול לפגוע בחיי הפלא של נשמה יהודית היא מחשבה אחת של זקנה. בעבודת הבורא אין מושג 'כבר ניסיתי', מכיוון שכל רגע מגלם מציאות חדשה. אף פעם לא עשית מה שאתה אמור לעשות כעת, רק נדמה לך. בדמיון הזה מצווה עלינו רבי נחמן ללחום בחירוף נפש! רק לא להיות זקן!
 
בכל יום מחדש היהודי על נפשו את נשמת האמונה. התפילין הקדושים ממשיכים על הנפש זיכרון מקדושה שאיננה כפופה לשינויי זמנים ותמורות, מהמקום בו השיבה והינקות מתקיימים יחדיו. קדושת התפילין מחייה את האמונה שבלב. האמונה מיישרת את החיים ומשווה אותם לטובה. כך הופכים את יסוד העפר לחתיכת אמונה.