שמחה בכל מצב

כשהשמש זורחת והציפורים
מצייצות, זאת לא חכמה לשמוח.
מתי כן? כשהעסק קצת חורק.
כשצריך להתאמץ לשמור על
השפיות. והיום, יותר מתמיד!

נדמה לנו שהארץ והעולם עומדים להתפוצץ. בחוץ, מאיימים עלינו מכל עבר, ומי יודע אם לא תהיה התלקחות מחר בבוקר. בבית, ישנן שריפות ומחלוקת, השם ישמור, כאשר הדובדבן המפוקפק שבקצפת הבלגאן הזה הוא פרשת עמנואל. איך ניתן לשמור על השפיות?

פשוט – תנו חיוך. השמחה והאמונה של יהודי צריכות להיות ללא תנאי. למה? כי שמחה מעידה על אמונה אמיתית.

לשמחה מה זו עושה? מסביב אנו שומעים כל העת דיבורים על שמחה ומעלתה, צדיקים ואנשי מעשה היו מעוררים שערי שמים פעמים רבות על ידי ריקוד של מצווה, שיר וזמר מעלים את האדם לדרגות עילאיות של שמחה רוחנית. ומדוע היא כה חשובה? הרי היא כלל לא נמצאת בין שאר חיובי התורה, אלא, נכון שכך. השמחה בעצם לא נחשבת למצווה מן השורה של התרי"ג, אך היא מביאה לכל המצוות. אדם השרוי בשמחה, קל לו לקיים את ציווי הקל בשלמות. לעומת זאת, אחר השרוי בעצבות, נכון שזה לא עושה אותו בגדר חוטא, שכן העצבות אינה עבירה, אך היא מביאה לידי כל העבירות. בעטיה מגיעות רטינות ותלונות ח"ו על מעשיו של הקב"ה, בסיבתה מתריס אדם מדוע נעשה לו כך ושמא לא הגיע לו אותו העונש, הוא מחפש היכן הצדק וזוהי העבירה של חוסר אמונה.

אנחנו לא מנהלי-החשבונות של השם יתברך ולא אמורים להבין מאום ממעשיו. אין לתור אחר פעולותיו של הקב"ה בעולם, אלא מתוך רצון כנה להכיר בחסדיו ולהודות לו. גם על מה שלכאורה נראה חסר היגיון או חלילה גרוע. כי אנו בסך הכל בני אדם, קרוצי חומר ועיני הבשר שלנו לא יכולות לחזות למרחוק, נמצא בידינו רק חלק אחד מתוך הפסיפס המושלם ששוכן אצל מלך מלכי המלכים. אין דבר הנקבע מלמעלה שאינו לטובה, גם אם לנו זה לא נראה כך. לכן עלינו להיות בשמחה תמיד, שמחה על עצם הידיעה שיש לנו אבא מרחם שדואג וחפץ רק בטובתנו. ואם קרה מאורע שיכול הפיל אותנו לעצבות ח"ו, כגון: עבירה שמעדנו בה, אז יש להמשיך ולאחוז בשמחה משום שזה בא אלינו מאת השם, הוא זה שברא אותנו בני אדם ולא מלאכים. ואם כן, באופן נורמאלי ישנן גם מעידות. לכן שומה עלינו לעשות תשובה על החטא ומיד לחזור להיות בשמחה.

אמר רבי נחמן מברסלב זי"ע, שיש לייחד שעה אחת ביום לחשבון נפש נוקב ולהתוודות בלב נשבר (התבודדות). ומיד כשתמה השעה, צריך לחזור להיות בשמחה למשך העשרים ושלוש השעות הבאות. ונביא לכך דוגמא: אדם שפספס תפילה ביום, מרגיש גרוע ביותר ובצדק. אך אז כתוספת – בא אליו היצר הרע ואומר לו: ‘קמת מאוחר, לא הספקת להתפלל בזמן, השם מאוד כועס על המעשה החמור שעשית’. היצר משדר לו להיות בעצבות ולעיתים גורר אותו כמעט לדיכאון. כעת קשה לו לקיים את שאר המצוות, שכן רוח חיים לא נסוכה בו. ובכן, מה יצא לו מזה? שום כלום! זוהי לא דרך החיים. להיפך, צריך לקום, לעשות תשובה וישר להתנער ולחזור להיות בשמחה, לעוט על המצוות הבאות ולקיימן בלב בוער מאהבה להשם יתברך.

באחת העיירות חי יהודי זקן בן שמונים. יהודי זה אף פעם לא היה מוכן לתת את תפיליו לבדיקה, כנהוג בקהילות ישראל מידי ערב ראש השנה. אותה שנה החליטו כמה מאנשי המקום לקחת לו את התפילין לבדיקה בלי שישים לב. הם הביאו אותן לסופר ירא שמים, וזה האחרון, ברגע שפתח את הבתים נחרד לגלות כי הם ריקים מכל וכל! כשנודע הדבר לזקן, הרים רגליו והחל לרקוד כשפניו קורנות משמחה. חשבו כולם כי מרוב צער ויגון נשתבשה עליו דעתו, ואכן זה נורא לחשוב שבמשך 67 שנים בעצם כלל לא הנחת תפילין… לשאלתם של האנשים, ענה הזקן: ‘אני שמח ומודה להשם על כך שלפחות מעכשיו אזכה להניח תפילין!’… איזו גדולה. להאמין שהכל מאת השם ולא ליפול לזרועות הייאוש, להסתכל על היש שעוד נשאר ולהביט קדימה!

אמר רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל: "כל מה שהבעל תשובה הוא בעצבות, הוא מפני שאינו עובד מאהבה. אבל מי שיש לו שכל, יחשב בליבו שאפילו הוא בן שישים שנה ולא עשה מצווה חלילה, מאי נפקא מינא. כלומר: מה זה משנה? אני נולדתי היום ועדיין לא קניתי גן עדן ועם כל זה אני הולך ועושה מצוות כדי לעשות נחת רוח ליוצרי".

נכון, הרבה שנים ירדו לטמיון, אך במקום לדרוך באותו מקום, אפשר להתקדם הלאה ולגרום נחת רוח לבורא. ומי שזוכה לדעת זאת, לא ירצה מדרגות ואפילו לא גילוי אליהו הנביא. רק לעשות נחת להשם ולהיות בשמחה תמיד…

הרבי הקדוש מצאנז העיד מיהו בן עליה: אדם שאין לו שום דבר והוא בשפל המצב, עד שהגיע לפת לחם ואפילו הוא שמח ושם ביטחונו בהשם יתברך – הוא נקרא בן עליה. ולא כאשר הוא ברום המעלה וכולם מתרפסים לפניו, שאז זה לא נחשב לאמונה מושלמת בבורא יתברך. שכן אין זו חכמה לבטוח בהשם כשיש לך מזומנים תפוחים בבנק, או שאתה חשוב ומכובד והכל הולך לך למישרין. אמונה כזאת היא קלושה כיוון שאז ישנם עוד אלילים בצד, ומבלי משים הם הופכים לביטחונו של האדם, וודאי שהאדם שמח כאשר הכל מתנהל כפי שהוא חפץ, אך הדרגה הטובה ביותר היא לשמוח גם כשלא מסתדר שום דבר והעסק חורק מסביב וכו’. להאמין שזה לטובה ולתפוס את החבל שנשלח אלינו ממרומים, להחזיק חזק בקשר שלנו עם האבא הכי גדול ויקר והכי מקשיב ומבין. לא להיות כמו אותם אנשים אשר מכל דבר קטן ופעוט כבר מתהלכים בפנים קודרות מדאגה ועצבות, כאילו חרב עליהם עולמם.

ועוד מוסיף הרבי מצאנז זיע"א: "על כל נברא להיות שמח בעבודת בוראו, בין אם שם תפקידו להיות מלאך שעומד ברום עולם ומשמיע שירות ותשבחות, ובין אם נברא כנמלה וכתולעת ואומר שירת התולעת. ולא יהא אכפת לו אם יש גבורת שמשון או שהוא חלש כוח. כי כל אחד ואחד חייב לעבוד את השם יתברך כפי כוחו ושכלו ואסור לא להתרעם על שלא ניחן בכישרונות כחברו, רק יתאמץ וישתדל לעשות כמיטב יכולתו תמיד".

בכל מצב שבו העמיד הריבונו של עולם את האדם, צריך הוא לשמוח, לראות בכך את הטוב. ואם רק ינסה לחפש, תמיד ימצא. ולמי ששרוי בשמחה, השם חפץ להעניק עוד ועוד. באומרו: על דבר זה הנחשב ללא כל כך טוב, אתה שמח? הנה אביא לך סיבה אמיתית לשמחה, ולהיפך ר"ל. אם כן, משתלם לשמוח תמיד מכיוון שהשמחה היא כלי להמשכת השפע, הצינור הראשי להורדת הטובות והנפלאות עלינו. בתקווה שנשכיל לצמוח תמיד באופן הטוב ביותר ולשמוח בכל עת ובכל מצב, והשם יתברך יהיה בעזרנו!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net