בת של מלך

צניעות – מילה עם כל כך הרבה הקשרים, השערות והמון המון גישות מוטעות בכל מה שקשור לאישה היהודייה.
 
זה קרה בגן עדן, לפני חטא האדם הראשון, כשהוא וחוה אכלו את הפרי האסור מעץ הדעת טוב ורע, העץ היחיד שנאסר עליהם לאכול ממנו – שניהם היו עירומים "ולא התבוששו". למה? על פי תורת הנסתר, המהות של אדם וחוה הייתה כל כך רוחנית, אור רוחני ממש, עם קו מתאר עדין של צורת הגוף. המודעות היחידה שהייתה להם לעצמם הייתה מההיבט הרוחני בלבד, לא הפיזי-גופני. את הגוף שלהם בורא עולם יצר באותה עדינות רק כלבוש לנשמה, זו הסיבה שהם לא היו צריכים בכלל בגדים וזו הסיבה שהם לא התביישו.
 
"ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (בראשית ב, כה).
 
אחרי החטא, אדם וחוה הורידו את העולם למקום גשמי-פיזי נמוך מאוד מהמקום בו היה בהתחלה, כתוצאה מאותו אירוע קטסטרופלי, מה שגרם להם להפוך לגשמיים יותר. העור הפך גס ומחוספס יותר והסתיר את הנשמה, במקום לגלות אותה. הגוף, שהגיח לקדמת הבמה ונעשה מוחשי יותר, הפך דומיננטי יותר מהנשמה. אדם וחוה תפרו עלי תאנה ועשו מהם לבוש לכסות את עצמם. מעשה זה נתן מעין דחיפה נוספת לכך שהגוף הוא הדבר הבולט באדם, ולא הנשמה. ולא רק, אלא שהוא משהו נפרד ממנה. בורא עולם קורא לאדם "איכה?", ואדם משיב: "את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי ואחבא" (שם ג, י).  באותם רגעים, מידת הבושה החלה להתקיים בעולם. ומכיוון שאדם וחוה רצו לכסות את עור גופם, בורא עולם מגיב בהתאם ומכין להם כותנות עור כלבוש.
 
וכך נולד לו עולם האופנה…
 
עוד במאמרים בנושא:
צניעות וקדושה, מדברים על זה
נערת  התותים
כולנו על מדים
שלא עשני אישה
כיסוי ראש, מה הסיפור הגדול?
 
התיקון של אותה נפילה רוחנית הם חוקי התורה בנושא צניעות, חוקים שבאים לתקן את עניין הבלטת הגוף, החיצוניות, ולהגביר את הפנימיות ונצחיות הנשמה כפי שהייתה בזמן בריאת האדם הראשון.
 
מעניין מאוד, אבל מי שלובש בבגדים צנועים יודע שהפנים הם החלק הכי "חשוף" בגוף. למה? מכיוון שהפנים מגלים מי אנחנו – את הייחודיות שלנו, את החיוניות, האישיות והחכמה שלנו. הרבה דברים מאיתנו מתגלים בעיניים, שממוקמות לא רחוק ממקום משכנה של הנשמה ועליהן נאמר – החלונות הם העיניים של הנשמה. הן גם מגלות את שאריות הזוהר הרוחני שהיה לאדם הראשון.
 
תחשבו על זה לרגע, איך אתם מזהים מישהו? על פי כפות הידיים שלו? הגוף? לא! רק על פי הפנים שלו!
 
המילה פָּנִים תמיד נכתבת בלשון רביםויש לזה סיבה. לפנים יש שני היבטים – הפנימי והחיצוני. זו גם הסיבה שהמילה פְּנִיםנכתבת עם אותן אותיות של המילה פנים, כי פניו של האדם מעידות על הפנימיות שלו והפנימיות שלו מקרינה על הפנים שלו. לכן אנחנו צריכים לשאוף תמיד שתהיה הרמוניה בין עצמנו הפנימי והחיצוני.
 
לפני שהתקרבתי לחיי תורה ומצוות, כשראיתי אנשים דתיים הרגשתי קצת רחמים עליהם בגלל שהם לובשים 'מדים', וכאילו נוצר קיר דמיוני ביניהם ובינינו. כי למה הם צריכים להתלבש כך? ובנוסף לזה, כמובן בגלל שלא יכולתי להפנים את הנקודה הזו באותו שלב בחיי, היה גם את הנושא הכאוב של 'הם' ו'אנחנו', שני גושים שונים ומופרדים, במקום לראות את כולנו כנשמה אחת וגוף אחד – עם ישראל. אך עם הזמן, כשהכרתי את ה'אחרים', ראיתי את הייחודיות בכל אותם אנשים דתיים שפגשתי ושוחחתי, וכמובן שנפעמתי. תוך זמן קצר אפילו לא נתתי את דעתי על עניין ה'מדים' של האדם העומד מולי ועל החיצוניות.
 
זה מצחיק, אבל העולם שם בחוץ חושב שאנשים דתיים הם אנשים קונפורמיסטים, ולעומתם, אנשים לא דתיים שאינם לבושים בצניעות הם אלה שנותנים קווי אופי לאישיות שלהם עם הבגדים. אבל מי הקונפורמיסט כאן באמת? מי חי ונושם את תכתיביהם של כל מיני מעצבים שאומרים היום ללבוש כך ומחר אחרת? הבגד יעיד על בעליו? מה מעידים הבגדים של היום על האדם? אנחנו יכולים להיות או עבדים של תכתיבים ורעיונות מטורפים של כל מיני מעצבים, או בני חורין אמיתיים – עובדי השם, אבל לא שניהם.
 
פגשתי הרבה נשים צנועות בחיי שהצניעות הוציאה והבליטה דווקא את הרבדים הפנימיים והרוחניים שלהן, את הכישרונות והאישיות המיוחדת בצורה הרבה יותר חיונית ומלאת חיים. לבוש צנוע זה לא אומר שאישה צריכה לאבד את היצירתיות שלה, לי יש סגנון לבוש יצירתי עם צבעים שאני אוהבת, כאלה שמבטאים את האישיות שלי.
 
ויש גם את הנשים, שגם אותן פגשתי ושמעתי, שאומרות שאם הן לבושות בצורה צנועה אז "זה לא הן". אני דווקא מאמינה שההיפך הוא הנכון. אני זוכרת שאחרי שהתחלתי ללבוש בגדים צנועים, בעקבות אירוע מסוים היה לי רצון להתלבש פחות צנוע. ידעתי שמדובר בתגובה רגשית בלבד ושבאופן עקרוני אני מאוד אוהבת את הסגנון הצנוע, אבל משהו לא מוסבר, מעין דחף כזה, עורר בי את החשק לקנות מכנסיים (הכי צנועים שאמצא). המסע היה מתיש. עברתי מחנות לחנות, מדדתי, ראיתי ולא ממש התרשמתי, עוד חנויות, עוד רחובות עד שהזוג המיוחל נמצא. בתוך תוכי ידעתי שלא אשאיר אותם אצלי בארון, אבל מה לעשות שהיצר הרע שלי התחיל להשתולל בתוכי ולא יכולתי לעצור אותו. שלוש פעמים לבשתי את המכנסיים האלה עד שהעברתי אותם לחנות יד שנייה.
 
ב"חוויית המכנסיים" גיליתי דבר מעניין – את עצמי, את אני האמיתי. ואני האמיתי ממש לא הרגיש בנוח עם זוג מכנסיים על גופו, ועדיין ממשיך להרגיש כך. מה גם שלא רציתי להיראות כמו כולם ולהתלבש כמו כולם, כמו שאופנה מכתיבה, כי איזו השראה יש בזה?
 
המסע בין חנויות הבגדים למצוא זוג מכנסיים הוביל אותי לגלות גיליתי "אני" ששייך למקום גבוה ומאיר, לחלק מהאור האינסופי.
 
גיליתי שאני בת של מלך.