כשדברים ברורים יותר

מה שמעניין אותי מאוד, בתור
חוזרת בתשובה, הוא תהליך הבירור,
להגיע לרגע בו דברים נעשים ברורים
יותר, מובנים וקלים להשגה. שרון
רוטר יורדת לפרטים הקטנים ואתם
מוזמנים להצטרף.
 
 
לפעמים אני חוקרת, ביני לבין עצמי, את תהליך הבירור בין טוב לרע. איך הוא, בעצם, מתבטא אצל כל אחד ואחת מאיתנו, ומהם הקריטריונים שמשפיעים עליו?
 
או אם להיות יותר מדויקת, מה שבאמת מעניין אותי זה האם בתור חוזרת בתשובה, תהליך הבירור, שהוא כל כך מהותי ועיקרי בכל פסיעה בדרך שלי, שונה אצלי באופן מהותי מאשר אצל אחרים?
 
האמת היא שאין לי ממש תשובה ברורה על השאלה הזו. אני יכולה רק להשוות את הקריטריונים שמנחים אותי היום בחיים, לעומת אלו שהנחו אותי בעבר.
 
התפישה החילונית שחייתי בה – "אכול ושתה כי מחר תמות" – הטומנת בתוכה גם את התפישה של "העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו", סימנה לרוב את ההתבוננות על החיים והבחירות שנעשו על פיהן. לעומתן, הבחירות שלי היום מושפעות מגישה שונה לחלוטין, שנכללים בה מערכת חוקים רוחניים שלא בוחלים במאמץ ועבודה וגם לא בשגרה. חוקים אלו נוגעים לכל פרט ופרט בחיינו, החל מהכלליים ביותר – חיי היומיום, ועד למקומות הפרטיים ביותר – מחשבות ודרך ההסתכלות שלנו על החיים.
 
ואולי לא רק תפישות החיים שונות ביסודן, אלא המטרות בחיים הן שעושות את ההבדל.
 
מאמרים נוספים בנושא:
פשוט, לזרוק את השכל
אל תחפשו את ההיגיון
שימו את ההיגיון בצד
במקום שהשכל נגמר
 
בעבר, המטרה הייתה להתקדם בסולם החיים, להתפתח ולממש את הפוטנציאל הטמון בי מבחינת קריירה והכרה, להסתדר כלכלית ולנסות להעביר את הזמן בניצול ההנאות הגשמיות שיש לעולם שלנו לספק. זו הסיבה שההחלטות שקיבלת אז היו קשורות בדרך כלל לצורך בנוחות ואיכות חיים, ברמה כזו או אחרת. לדוגמה, בהחלטה האם להביא עוד ילד לעולם הדגש היה על איכות ולא על כמות. גישה מובנת בגלל הרצון הטבעי שלנו להעניק לכל ילד את מיטב המשאבים שיש ברשותנו, והם לא מעטים.
 
היום, המטרות שלי לא נועדו לשרת את עצמי ישירות. העיקרון המנחה אותי הוא עבודת הבורא, כמיטב הבנתי וכפי שהוא מנחה אותי. המילה 'עבודה' היא מושג יסודי שמייצג את העיקר בחיים הללו. הפועל היוצא מכך הוא "עבודת המידות", שמזככת ומנקה את הנפש והנשמה. בתהליך הזה העיקר הוא לא הנוחות או הרווחה כלכלית והסיפוק שנובע ממנו הוא שונה. במקרה הזה השירות העצמי הוא תוצר לוואי של השירות של הקדוש-ברוך-הוא. אם נחזור לדוגמה של הילדים, אז הגישה של להביא עוד ילד לעולם, אפילו שיש לך כבר כמה, לא נתפשת לי בשכל או בהיגיון, אלא באה ממקום של אמונה פשוטה ותמימה וכמעט מעל כל טיעון הגיוני וטבעי.
 
וזוהי אכן תכלית האמונה, שבימינו כשיש הסתרה כל כך גדולה של אלוקותו יתברך, היא נראית כמעט בלתי אפשרית. הנקודה העיקרית באמונה פשוטה היא לזרוק את השכל שמביא הרבה ספקות, ופשוט, לבטוח בבורא עולם ובהנחיות שקיבלנו ממנו, גם אם הן נראות ארכאיות ואנחנו לא תמיד מבינים אותן עד הסוף. אפילו האמונה באמיתותם של סיפורי התורה דורשת מאיתנו תמימות ופשיטות כזו. זה לא שאין דעת, חכמה ובינה ביהדות. יש ויש, אפילו הרבה עד אין סוף מהן. אבל בשביל להתחבר לבסיס האמונה התמימה, אני זקוקה לנקות את כל מה שידעתי וחשבתי פעם ופשוט להרגיש ולבטוח.
 
הוא  שם
יש  תקווה
איך נהיה שמחים?
השכל  שביקום
 
כשאני מנסה לעמוד על ההבדל המהותי בשינוי בתחושות, אני יכולה להצביע בעיקר על נקודת מידת הביטחון בחיים מול מידת הפחד.
 
אני לא יודעת אם זה קשור לגיל או למצב משפחתי, אבל העובדה היא שעם השנים אני נעשית יותר פחדנית ופחות הרפתקנית. כשאני בוחנת את העולם סביבי, הכל נראה לי שברירי להחריד ומיד אני חושבת על כל מה שאני עלולה לאבד. כמובן שהחרדות והפחד מהעתיד הלא צפוי צפים ומאיימים להטביע אותי, והקש האחרון שמשאיר אותי מעל פני המים ועוזר לי להירגע, הוא לזרוק את כל הפחדים הצידה ולהתרכז באמונה שיש לי האבא שבשמים, שרוצה רק בטובתי ושכל מה שקורה לי הוא לטובה, אפילו אם זה נגד התוכניות שלי וגם אם זה קשה לי. אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לשרוד אלמלא הידיעה המנחמת הזאת. במה הייתי שמה מבטחי? מה היה עוזר לי להתגבר על הפחדים והבהלה?
 
וזה מוביל אותי לנקודה האחרונה בהשוואה בין הגישות – התחושה שאני לא לבד. אני לא שולטת בעולם ולא הכל מונח על כתפיי. הסרת האחריות לשליטה לא מונעת ממני, חלילה, לפעול בעולם או להשתדל. היא רק עוזרת לי להימנע מסבל מיותר ועוזרת לי לנתב את האנרגיה למקומות של התכוונות, בקשה והרפיה, במקום כוחניות ושליטה. התפילה והדיבור עם בורא עולם הם כמו תרפיה רגעית שעוזרת לי לשחרר את כל המתח שנוצר מהחששות שעולים.
 
וכאן אני חוזרת לשאלה שפתחתי בה את המאמר, על האינטנסיביות של הבירור בין טוב לרע. בחובה היא טומנת את ההבדלים בגישות של התפישות, את התחושות הנובעות מכך ואת המטרות. כדי להמשיך בדרך, אני חשה שעלי להיות מאוד מדויקת לגבי מה שנכון לי היום, כשהקו המנחה אותי הוא ההנחיות מהתורה והיכולת להתרכז בתכלית ובאמונה הפשוטה. אני נעזרת לרוב בתורות של רבי נחמן מברסלב, שעוזרות לי להתחבר לעצמי ולבורא עולם ולדבוק באור, באהבה ובשמחה.
 
האם הבירור הזה הוא כל כך מהותי אצל כל אחד ולא משנה באיזו גישה הוא אוחז? האם זהו הקו המנחה אתכם בחייכם? האם חשבון הנפש הזה או הסיכום של היומיום שלנו הוא כל נחלת אדם עם מודעות, ולא משנה דת, גזע או מין? ואיך החיפוש הזה מתבטא אצל כל אחד?
 
על כל השאלות הללו עדיין לא מצאתי תשובה. אולי יש לכם רעיונות לתשובות בעזרתם נוכל יחד להגיע למסקנה? אם כן,  אתם מוזמנים לכתוב אלי בכתובת: sharonroter@gmail.com