המצחיק, המגוחך והחשיפה הגדולה

שמתם לב לעובדה שעם ישראל הוא עם שבנוסף לעקשנות שלו הוא גם מלא דעות? אני מניח שאני לא מחדש לכם שום דבר, כי איך אומר פתגם עתיק, שני יהודים שלוש דעות… אחוז גבוה מאוד, אפילו חריג בכמותו, של קומיקאים, שהתפקיד שלהם הוא להריץ בדיחות על האבסורד והמגוחך, בעצם נזקף לטובת היהודים. כמה יהודים עוסקים בתחום הזה על כל סוגי המסכים, הבמות ותחנות הרדיו ברחבי העולם? השערה היפותטית זו היא לא רק התבוננות סוציולוגית, אלא, לדעתי כמובן, חלק מאוד אמיתי וחשוב של היווצרות העם המיוחד שלנו. למעשה, היכולת לצחוק על חוסר ההיגיון מבוסס במקורות שלנו, בתורה. את המסר הזה נוכל למצוא גם בסיפור יציאת מצרים שנאמר בהגדה של פסח בליל הסדר.
 
בכל שנה, בערב המיוחד הזה, יהודים בכל רחבי העולם מספרים על הגאולה הניסית שבורא עולם עשה לעם ישראל. את הסיפור הזה כולנו מכירים היטב, איך הפכנו מעבדים משועבדים, ממורמרים וכואבים, לבני חורין אמיתיים. אך בטרם זה קרה, ממש זמן קצר לפני שיצאנו לדרך, בורא עולם הציב תנאי קטן: כדי שנצליח לשנות את הסטאטוס קוו שלנו – מעבדים לבני חורין, עלינו לקיים את מצוות קרבן פסח, הקרבת כבש לאלוקים ממש לפני שיוצאים לארץ זבת חלב ודבש. הרבה פרטים חשובים יש במצווה זו, אך אתמקד בשאלת השאלות – למה דווקא כבש?
 
מאמרים נוספים בנושא:
הבדיחה
אל תהיו כבדים
משווקים  צחוק
איזוהי שמחה?
 
במכת ערוב, פרעה מקבל בשתיקה ללא עוררין את הבקשה של משה שעם ישראל יקריבו קרבן לבורא עולם, אבל מציב תנאי אחד – שהקרבת הקרבן תהיה בתוך גבולות מצרים. משה רבינו מאתגר את כדאיות הבקשה ואומר לו, 'לא ראוי לעשות כך, כי אנחנו עומדים להקריב את החיה שאתם סוגדים לה, שהיא האליל שלכם. אם נשחט את הכבש לעיני המצרים, מה אתה אומר, הם לא יכעסו עלינו?' פרעה נאלץ להסכים ולאפשר לעם ישראל להקריב את הקרבן מחוץ למצרים, כל זמן שהם לא מתרחקים יותר מדי. מה שמעורר תמיהה בכל הסנריו הזה היא הדרישה מאיתנו להקריב דווקא את מה שהמצרים העריצו וסגדו לו. למה זה הכרחי? למה דווקא כבש? שור, פרה או ראם הם לא קרבנות טובים? האם המצווה הייתה פחות חשובה? הסיבה הפשוטה היא, שקודם כל כך ציווה עלינו בורא עולם. ולעומק, בואו נבין יחד.
 
אחד מחיבוריו של הנצי"ב מוולוז'ין – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל, הוא בנושא האנטישמיות. בין כל התובנות המדהימות והעמוקות בחיבור זה, הרב מסביר שיש שתי סיבות עיקריות למה אוהבים לשנוא את היהודים, שנאה ארוכת שנים. הראשונה, היא ההצלחה שלנו ברמה הגשמית. יהודים ידועים בשכלם החריף, בחוש העסקי והיכולת להפוך חול לזהב. סיבה זו יצרה קנאה ועוינות תמידית כלפי היהודים מצד אומות העולם. השנייה, שייכת למערכת המוסר שהכרנו לעולם. בעולם פגאני, בו אנשים סוגדים לאבנים, עצים, וכיום – לכסף ולחיצוניות, מוסריות ואמת נחשבים למשהו לא מחייב, בטח לא בסטנדרטים שעם ישראל הכיר לעולם, מכיוון שאין מחוקק נצחי על פי דעתם. הרעיון של לחיות בלי חשבון השתנה עם הזמן, למשל, כשהנצרות נכנסה לתמונה ואז נולד גם רעיון ה"מחילה" – דבר שמאפשר למתחרטים "לשנות את דרכם" בלי לשנות את דרכם. בתקופה לא רחוקה מאיתנו, לקח הצורר הנאצי ימ"ש את עניין המוסריות וסילף ועיוות אותו בטענה ש"תוקפן של עשרת הדיברות פג מזמן, מצפון הוא המצאה יהודית, הוא פגם ודופי בדיוק כמו ברית מילה". ציטוט מרושע ואכזרי זה מקפל בתוכו את השנאה למוסריות שהיהודים הביאו לעולם.
 
האלף-בית של החיים
בשמחה  תמיד?!
זה  חיוך
זה סוד שחייבים לגלות
 
האם יש, למעשה, ברית מילה יהודית? לאורך שהותנו בגלות, מה הייתה התגובה שלנו לאלילים ולאידיאולוגיות בהיסטוריה של העולם? כדי לענות על שאלה זו עלינו "לשוב" למצרים. המצרים האמינו שהכבש היה איזה אלוהים ואנחנו צווינו לשחוט אותו. ציווי זה לא בא רק להורות על שחיטה פיזית של החיה, אלא את כל האידיאולוגיות המטופשות והאוויליות שהיו למצרים בכלל, ולגבי החיה הזו בפרט. זה לא היה אפקטיבי אם היינו צריכים לשחוט שור או פרה, מכיוון שהאמת לא הייתה מתגלה לעיניהם – הריקנות באמונה השקרית ובשקרים שהם האמינו. ולמה היינו צריכים להיות כאלה החלטיים לגבי השקרים שלהם? רק בזכות הציווי האלוקי. גם במצרים וגם בזמן מתן תורה בורא עולם נתן לנו הבנה ברורה של האמת והשקר בעולם הזה. ומאז, זה תפקידנו בעולם, לגלות את האמת והמוסר, לשחוט על המזבח את כל האלילים שהחיים על כדור זה מאמינים בהם. תהליך זה נעשה מבחינתו בזהירות, והמסר שלנו תמיד היה עדין ועם כבוד. מעולם לא כפינו את עצמנו, לא עשינו אינקוויזיציות או פוגרומים כדי שכולם יאמינו במה שאנחנו מייצגים. אדרבה, ההיפך הוא הנכון, אנו אלה שסבלנו דברים איומים בשל השנאה כלפינו והרצון לכפות עלינו דתות לא לנו. חיי האמת, המוסר והתורה שלנו כבר עשו את העבודה בשקט ובנעימות, לאט אבל בטוח, ונכנסו לתודעה של בני העולם.
 
אם מדברים בכנות, האמונה שקיבלנו, האמת הנצחית שנמסרה לנו, ממש לא פופולארית בעולם של היום. פילוסופיית החיים הדוגלת ב"אני בסדר, אתה בסדר" היא בסדר במונחים של כבוד שכל בר אנוש ראוי לו. בכל אופן, זה לא משנה את העובדה שלא כל דעה משקפת את האמת. לעם היהודי יש טיעון יציב ומוצק שהכל טוב ושהברכות יכולות רק להתרחב, בעקבות הקשר שלנו עם התורה והאמת לאמיתה שלה. להאמין שהעולם שטוח זה לא מסכן או מאיים על הזכות שיש לכל אדם שינהגו בו בכבוד ובהגינות, אבל זה גם לא אומר שהוא צודק.
 
ומה כל זה קשור לחוש הומור ודעתנות? היכולת לצחוק על משהו שמראה את הסתירות הנצחיות הללו, לחשוף באמת את מה שהן. אנחנו כבר שנים רבות בעסק של צעקת "המלך עירום", מאז אותו קרבן פסח שהצטווינו להקריב במצרים. אם לא היינו כאלה עקשנים ודעתנים, העולם מן הסתם היה עדיין משתחווה לאבנים ועצים, וזאת לא בדיחה!
 
הנביא אומר לנו שבאחרית הימים בורא עולם והעם היהודי יצחקו. אותו שטיח עתיק וישן יישלף מתחת לרגלי האומות שדגלו בשקר, בשנאה או בכל אחד מהאלילים שכיכבו בדפי ההיסטוריה. זה יהיה אחד הגורמים שיגרום לצחוק הגדול בעתיד. ואלה שמסרו ומוסרים את נפשם, ולא רק במותם אלא גם בחייהם, כדי לחיות חיי אמת וטוב, לא יפסיקו לצחוק כל הדרך לגאולה ולביאת המשיח, במהרה בימינו אמן.