להפוך פיל לעכבר

זה שוב מתקרב והרגע הגדול
מגיע, אלא שהפחד תופס במלוא
העוצמה. איך הופכים פיל לעכבר?
שרון רוטר, רגע לפני הלידה,
מגלה לנו את הסוד שלה.
 
 
זהו, אני בחודש התשיעי להריוני. זוהי שעת השין וכבר אי אפשר להתעלם ולהדחיק את זה יותר, כי אוטוטו מגיע רגע האמת – הלידה, ובעזרת השם, תינוק חדש במשפחה.
 
אני מודה שההיריון עבר מהר במיוחד, אולי מהסיבה שיש לי כבר שלושה זאטוטים בבית ואולי פשוט כי לא עשיתי מזה סיפור גדול.
 
לזמן, כמו שכולם יודעים, יש את ההתנהלות הטבעית שלו, וכדרכו הוא עובר, בין אם מתייחסים אליו ובין אם לאו, וצלצולו של השעון, או במקרה שלי ספירת השבועות, מציבים אותי בפני העובדה שהשינוי בחיי מתקרב בצעדי  ענק.
 
אני לא יודעת אם זה נובע מעייפות החומר או מניסיון העבר, אבל כשאני חושבת על הלידה שבפתח אני נתקפת חרדה ומעדיפה הכי מהר שאפשר להסיט את המחשבות שלי ממנה.
 
לאחרונה פגשתי כמה נשים אמיצות שממש אוהבות ללדת ומחכות ללידה בקוצר רוח. קינאתי קצת בהתלהבות שלהן, אפילו ביקשתי להידבק בה, רק בקצתה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אי נוחות מתוקה
אני רק השליחה
ברוך  הבא, ילד
 
וכשהייתי עם עצמי קצת לבד, החלטתי לנסות להבין מדוע יש פער כה גדול בין התהליך העצמתיו המדהים, הפלאי ולרוב המשמח הזה, לבין התחושות השליליות שעולות בי כשאני חושבת עליו. או במילים אחרות, רציתי לזהות את הפער הטבעי שקיים ביני לביני. ביני – זאת שיודעת ללדת ובשעת אמת מתמודדת בגבורה ובחיבור עם התהליך ועם הנדרש ממני. וביני – זאת שיכולה לשחזר את המהלכים ולהעיד בדיעבד שהיה נורא נורא קשה, אפילו שכביכול הייתה לידה טובה ומוצלחת.
 
כמובן, וזה טבעי, שעולות בי תחושות שונות כשאני מדמיינת לידה. אבל השאלה הגדולה היא – למי משני ה'ביני' אני מאפשרת לתפוס יותר מקום? למשל, חוסר השליטה וחוסר הידיעה שמעלה שאלות כמו 'איך זה יקרה ומתי?' משאירים אותי מעורערת במידת הביטחון. אם יכולתי לתכנן את זה כמו שאני רוצה הייתי כמובן רגועה יותר ומוגנת. ההתכוננות למהלך ידוע מסדרת לי את הראש, למרות שאני יודעת שבמציאות כמו במציאות שום מהלך לא נתון לשליטתנו, והאימון באמונה הוא זה שמרפא את הסבל שנוצר מהאשליה הזו.
 
עוד תחושה שלילית היא, כמובן, הפחד. הפחד תופס מקום נכבד בחוויית הלידה שלי. בפעמים הקודמות, עד שהסכמתי לוותר עליו ולקבל את העובדה שאין ברירה, אני נמצאת בתהליך לידה והיא לא תיגמר עד שלא אשחרר, לא הגיע הרגע המיוחל.
 
עוד נקודה מעניינת וקצת פרדוקסאלית שמאיימת עלי היא, דווקא עוצמת החוויה. הרי זוהי באמת זכות לחוות דבר כה עצום כמו להביא ילד לעולם. זה ממש נס לכל הדעות. אז למה אני מעדיפה להימנע מהעוצמות הללו? מדוע אני מרגישה שאני מעדיפה לא להרגיש, לפחות לא בווליום חזק כל כך?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל תישאר מאחור
עושים מסיבה מהתודה
אלוקים לא יוצא להפסקת קפה
זה לא מה  שרואים
 
הניסיון לשנות את הגישה מוביל אותי לבדוק את התחושות השונות שלי, לנסות לפרק ולרדת לעומקן של כל אחת מהן. המטרה הסופית היא להגיע ללידה ברצון טוב ובשמחה, במקום מכווצת, חרדה ומפוחדת.
 
הפתרון שמצאתי לזה הוא פשוט ומתאים לכל עת: להודות.
 
כשפחד או רגשות השליליים מופיעים, אני מחפשת את הדברים שיש בי להודות עליהם  והפחד מיד מתגמד. הפיל הופך לעכבר ואולי אפילו זוחל למאורה שלו ונעלם. החלטתי לנצל את הזמן שנותר להתאמן בלומר תודה. בכל יום בתפילת-עמידה, לפני שאני אומרת "ולך נאה להודות", אני חושבת על שלוש תודות שונות, אפילו אם מדובר בנושא שקשה לי איתו. גם לפני השינה אני חוזרת על התרגיל הזה.
 
בנוסף, אני משתמשת בכלי הזמין והידוע – התפילה. כשאני מדברת עם בורא עולם אני מבקשת לידה טובה, שמחה ומוצלחת, ללא פחד וניכור. שהמטפלים בי יהיו שליחים טובים, שיהיה לי חיבור לעצמי ולבורא ושאהיה בשמחה. וכמובן ובעיקר, בריאות לי וליילוד, שאצא בידיים מלאות ושאתאושש במהרה.
 
אז עם תודה גדולה מראש אשמח אם תוכלו להתפלל עלי – שרון בת שרה חיה, ושנזכה כולנו לבשורות טובות, לאמונה, לתפילה והודיה עד בלי די, אמן.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com