הוא אמר שאין ייאוש

ט"ו בשבט של שנה שעברה חקוק לי היטב בלב ובראש. למה? כי ראש השנה לאילנות אצל רבי נחמן מברסלב זה בין הדברים הכי מיוחדים שחוויתי בחיים. הדחיפה הגדולה לעשות את זה הייתה של חברה שרצתה לקחת את הבן שלה לפני גיל שבע, ולזכות בהבטחה שרבי נחמן מבטיח לילדים שמגיעים אליו.
 
לא קל לארוז מזוודה ולהשאיר משפחה מאחור, בטח לא עם הידיעה שהמדינה שאתה עומד לנחות בה קפואה ומושלגת. למי שחי באוקראינה חורף מושלג עם טמפרטורות נמוכות מאוד, שמגיעות בלי שום בעיה נמוך מאוד מתחת לאפס, זה עניין שגרתי, זה החורף האוקראיני שלהם. אבל לישראלי הטיפוסי, זה כמו לנחות באנטרקטיקה…
 
מזג האוויר שקיבל אותנו אחרי שיצאנו משדה התעופה בקייב היה סוער – שלג, קר ומינוס 12 מעלות! וזאת הייתה רק ההתחלה (היו ימים גם עם מינוס 20 מעלות), קבלת הפנים הקרה של אוקראינה לבאים אליה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הכל מתחיל בגרעין
אני כאן כדי להישאר
העיירה  הקסומה
האדם  הוא עץ
 
שלוש שעות נסיעה בשעות הבוקר עם נוף לבן שלא נגמר לאורך כל הדרך היו חוויה לא רגילה. בדרך כלל אני מצטרפת לנסיעות הנשים בקיץ, כשחם ונעים יותר. אותה שנה יצאה מן הכלל.
 
אחרי שהתמקמנו בחדרים ואכלנו משהו – התחיל המסע האמיתי. יוצאים לדרך מושלגת, מחליקה ולפעמים גם מסוכנת, לכיוון ציונו של רבי נחמן. אנחנו תופסות אחת את השנייה, הולכות על השלג הרך, נזהרות מזה שהפך לקרח ועכשיו הוא כמו מגרש של שחקני הוקי. זה היה מצחיק לראות את המקומיים מחליקים עליו כמו רקדנים על הקרח, ואילו אנחנו צועדות בצעדים מדודים ושקולים (דבר שמומלץ לעשות בכל דרך בה אנו צועדים ולא רק על שלג קפוא) מתגברות על הפחד מההחלקה והמכה שתבוא בעקבותיה, כי איך אמר האיש בקצה הרחוב? "העיקר לא לפחד כלל".
 

הרחוב המוביל לציונו של רבי נחמן

 
החמימות הנעימה והמתוקה באולם בו נמצא ציונו של רבי נחמן הייתה ניגוד הפוך ומוחלט למה שקורה בחוץ. תפילות ממלאות את חלל האולם, לפעמים נשמע קול בכייה של אישה שמבקשת רחמים ועזרה שרק השם והצדיק יודעים מה עובר עליה. הייתה גם אישה שחילקה נשמת כל חי ותהילים-מחולק למי שרוצה לעשות את זה בקבוצה, "כי יש עניין גדול לעשות את זה ביחד, זאת ישועה גדולה!" אמרה לנו.
 
זה הזמן לתפוס את המקום, הפינה שרבי נחמן מכין לכל מי שמגיע אליו כדי להתחיל את המסע האמיתי, זה שמוביל אותך פנימה. אלא שפתאום קמה אישה ואמרה לנו, "נשים יקרות, האם ידעתן שרבי נחמן אמר את המשפט המפורסם שלו 'אין שום ייאוש כלל בעולם' בט"ו בשבט?" מן הסתם, אף אחת לא ידעה אבל היה מאוד מעניין לגלות את העובדה המיוחדת הזו. 
 

אולי גם זה יעניין אתכם:
רגע לפני שאתם מתייאשים
תן לי  סימן
אף פעם אל תגיד אף פעם
 
"כי האדם עץ השדה"

לאורך כל ימי חיינו, ובט"ו בשבט בעיקר, מזכירים לנו שוב ושוב שאנחנו כמו עץ השדה. עם העובדה הזו אין לנו שום בעיה, עץ הוא דבר יפה, מעניין, ואפילו מסקרן. אבל מראה העצים בתקופה הזו באוקראינה, אלה שנתקלנו בהם לאורך כל הדרך ואלה שנמצאים ברחוב המוביל לציונו של רבי נחמן, גורם לך לרוץ ישר לזרועות הייאוש.
 
יש את העצים שאנחנו רגילים לראות בחורף , נטולי העלים שמקבלים גוון כהה. ויש את העצים שנראים כמו עמודי ברזל דקים וחלודים. בשניהם נתקלתי. לאורך הרחוב המוביל לציונו של רבי נחמן היו את הסוג הראשון, וליד הבניינים, בגינות הקטנות, ראיתי גם עצים מהקבוצה השנייה. מרחוק בחיים לא הייתם מעלים בדעתכם שמדובר בעצים. והנה ט"ו בשבט הגיע, ראש השנה לאילנות, זמן ההתחדשות של העצים, הזמן הכי מתאים לדמות אותנו לעצים, ורבי נחמן מברסלב אמר דווקא בתקופה הזו ש"אין שום ייאוש כלל בעולם"!
 

דווקא בתקופה זו של השנה הוא אמר שאין שום ייאוש בעולם…

 
כשרואים את העצים האלה הדבר הראשון שעולה בראש זה דיכאון. ייאוש מאין כמותו. כי איך יכול להיות שאנחנו "עץ השדה" – עמוד ברזל חלוד ודק?
 
ניסיתי לברר את זה עם רבי נחמן, אחרי הכל הוא בעל המשפט. והוא, באדיבותו ורחמנותו הרבה, כיאה לצדיק יסוד עולם, נתן את התובנה המתוקה.
 
ברור, מה השאלה? הרי אם נשווה את עצמנו כל הזמן לעצים היפים, אלה עם הגזעים, הענפים ורעמת העלים, איך נבין שאין שום ייאוש כלל בעולם? דווקא העץ המוזר הזה בחוץ הוא זה שנותן תקווה וזועק שאין שום ייאוש כלל בעולם. נכון, יש זמנים, כמו בסתיו ובחורף, שהעץ חווה נשירת עלים, כשהמראה שלו לא מי יודע מה, כשהוא מרגיש ערום וריק בחוץ. אבל דווקא בזמן הזה משהו קורה בפנים. בט"ו בשבט ידוע שהעצים עוברים תהליך מיוחד, משהו פנימי שלא נראה לעין הצופה בעץ חסר החיים, הצבע והעלים. אחרי שרוב ימות הגשמים עברו, כפי שאומרים חכמים על תקופה זו, זה זמן הרביעה של העצים, שאז עולה השרף באילנות (המיץ הפנימי באילן שמחיה אותו) והפירות מעכשיו חונטים, או כמו שמסביר רש"י – זה הזמן שניכר אם יהיו טובים. יום ט"ו בשבט, כמו שאומרים חכמים, הוא הזמן שמתחיל את עיקר חיותם של האילנות, את ההתחדשות המיוחדת שלהם. כמו האדם, שההתחלה וההתחדשות שלו היא בראש השנה. וגם, עיקר העניין בו נידונים העצים בראש השנה שלהם הוא על פוריותם. והאדם, הוא עץ השדה, גם הוא נידון על פוריותיו – פירותיו, שהם המצוות והמעשים שלו.
 
כשאדם מרגיש ריק ועלוב, חסר צבע, פירות או עלים מלבלבים, דווקא בתקופה הזו מתרחש בתוכו תהליך עצום של התקרבות, של תובנות, של הבנה, של חשבון נפש, זמן שבו השרף – 'המיץ שלו' עולה. וגם אם זה קשה ולא נראה טוב בעין, אין שום ייאוש כלל בעולם. האביב יגיע, השמש תזרח, העלים יפרחו והפירות יהיו ראויים למאכל. כל התהליך שעברנו בחורף יפרח החוצה במלוא הדרו.
 
קר וקפוא באוקראינה בתקופה זו של השנה, אבל בלב, חם. במיוחד כשהבנתי שלא היה יכול להיות זמן יותר טוב בשנה כמו ט"ו בשבט שרבי נחמן יצעק בקול גדול לכל הבאים אחריו ש"אין שום ייאוש כלל בעולם"!
 
והוא צדק.