עולם של הרבה, עולם של מעט

על שלושה דברים עומד העולם, כך מלמדים אותנו חז"ל (פרקי אבות): על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. הפרשנים מסבירים ש'על העבודה' זה עבודת השם, ועיקרה הוא הקרבת הקורבנות בבית המקדש. אך מכיוון שאין לנו בית מקדש, בעוונותינו הרבים, את הפעולה הזו אנחנו עושים בתפילה.
 
ונשאלת השאלה, למה דווקא על שלושה דברים העולם "עומד"? ובכלל, איך התפילה מהווה את החלופה הטובה ביותר לקורבנות?
 
שלושה חלקים בסיסיים מרכיבים את האדם: הנשמה, הרגש-נפש, והחלק הגשמי, שמקבילים לראש, ללב ולגוף. לכל אחד מהחלקים משמש ביטוי אדיר שמוציא מאיתנו את היכולות המיוחדות לנו. התורה היא שכל רוחני שמאתגרת את המוח ונותנת לנו בהירות והבנה גדולה יותר של הבורא ועולמו. גמילות חסדים, לעומת זאת, היא ביטוי פיזי למעורבות שלנו עם אנשים אחרים בעולם הזה. זו הסיבה שכל החלקים האלה חייבים לפעול בשיתוף מלא, אחרת מה יהיה ערכו של לימוד תורה ללא מעשי חסד?… בכל אופן, כמו שהתלמוד אומר, "רחמנא ליבא בעי" – הרחמן רוצה את הלב! לכן העולם של בית המקדש, ובהמשך של התפילה, הוא הביטוי הכי גבוה לעולם הרוחני של האדם – נשמה, נפש ורגש.
 
מה קורה במשכן שהוא כל כך חשוב לביטוי המלא של הלב שלנו?
 
מאמרים נוספים בנושא:
מעגלים
זה רק  הפרומו
פרה באה, פרה הולכת
 
העולם הרגשי של האדם הוא דלת מסתובבת, שלפעמים מסתובבת סביב עולם האמת, של הנשמה – החלק הרוחני, ואילו בפעמים אחרות מובילה אותנו אל הגשמי. איזון שני הקטבים הללו יקבע את רווחתנו הנפשית והרוחנית.
 
ישנם שני אתגרים בסיסיים שהעולם הרגשי צריך להתמודד עם העולם הזה. לאחד אנחנו קוראים "יותר מדי" ולשני "מעט מדי". הראשון, "יותר מדי", הוא כשאדם מעורב יתר על המידה בעולם התענוגות והאשליות ומאבד את היושר הרוחני שלו. "מעט מדי" קורה כאשר אדם נפעם מעוצמת העשייה של הועלם הזה, כמובן בצורה בריאה ומאוזנת, וזאת על מנת לנשא אותו ולהתחבר לבורא ועלם. הסכנה שאורבת לאדם בשני העולמות, אם אין לו איזון, היא לחיות את חייו במצב של חלום.
 
בעולם של "יותר מדי" אנחנו חיים עם הפנטזיות והאשליות שתענוגות העולם הזה מציעים כדי לגדול, אך לא ברוחניות. אחרי הכל, החלומות באספמיא הללו מתגשמים אך ורק…במוח. מצד שני, כשאדם חי בעולם של "מעט מדי" הוא נסוג לעולם של פחד וייאוש, מרגיש שהיכולת שלנו לנשא את העולם היא בלתי אפשרית מיסודה.
 
בורא עולם מספק לנו את תרופת הנגד לשני הניגודים המאוד לא בריאים האלה. כשיהודי היה מביא קורבן למקדש, הוא היה מרגיש וחווה את הארעיות של העולם הזה. הוא היה נסמך על הבהמה/חיה שהוקרבה כקורבן כאילו הייתה הרחבה ושליחה שלו. הוא ראה כיצד היא נשחטת והבין שהעולם הזה, עם כל היופי שלו הוא זמני, אך בעל ערך רק בהקשרים גבוהים יותר מאלה שאנו מחשיבים. זה היה העולם של המשכן, העולם שיצרנו סביבנו ומילאנו אותו בקדושה. חשיבה זו מסייעת לזמנים של "יותר מדי" בחיים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
להבין איך זה עובד?
לעשות את מה שצריך     
 
אבל אותו אדם גם רואה את הדם, את כוח החיים של הבהמה, נזרק על המזבח. הוא היה עד לכך שלמרות הכוח הכי פיזי של החיה, הדם כמו גם איבריה – היו ויכולים להיות כקורבן על המזבח לבורא עולם. הבהמה/חיה (וזו שבתוכנו) היא מאוד גשמית, אבל בהחלט אפשר להעלות אותה למקומות גבוהים בעבודת השם שלנו.
 
שני השיעורים הללו התבטאו בעזרת הקורבנות. זאת לא הייתה רק חוויה אינטלקטואלית אלא חוויית חיים אמיתית, כשהוא ראה את הבהמה נשחטת (זה מופנה לאנשי ה"יותר מדי") ומוקרבת על המזבח (זה מופנה לאנשי ה"מעט מדי"). זו הייתה חוויה אינטנסיבית, אמיתית שנועדה לנער אותו מעולם הדמיון כדי שיכיר את העולם האמיתי, והעולם האמיתי שלו.
 
היום אין לנו בית מקדש וגם לא הקרבת קורבנות, אבל אנו עדיין יכולים לזכות בהזדמנות המיוחדת שניתנה לנו – התפילה, שאמורה לעזור לנו לערוך מחדש את העולם הרגשי שלנו. למרות שהחוויה לא אינטנסיבית כמו הקרבת הקורבן בבית המקדש, העמידה מול השם בתפילה היא הזדמנות אדירה ונפלאה להפנים את שני הקצוות של העולם הרגשי.
 
ויהי רצון, בעזרת השם, שלא ניפול במלכודות הפיתויים של העולם הזה, ונבין שאפשר להעלות מקום גשמי כל כך עם מצוות, חסדים ותפילה. וככל שנעשיר את הצד הזה כך החיים שלנו יהיו מלאים יותר בהשראה והתעוררות.