בזמן הנכון במקום הנכון

כמשהו לא מתיישב עם ההיגיון
שלנו, אנחנו צריכים לזכור שיש
היגיון גבוה יותר, כי דברים שרואים
משם לא רואים מכאן, ולכל פעולה
יש את הזמן הנכון במקום הנכון.
 
 
בכל שנה, בשבת שלפני פורים, אנו קוראים את פרשת  זכור (דברים כה יז-יט) שמצווה עלינו למחות את זכר עמלק, ולעולם לא לשכוח. הודות לשבת זכור – שבת של זכירה חשובה – אנו מקיימים את מצוות מחיית עמלק, לפחות פעם בשנה. אבל מחיית עמלק לא אמורה להיות שטחית וחיצונית ורק פעם אחת בשנה, אלא כל יום, כפי שמורה לנו התורה. ואיך עושים את זה?
 
את התשובה אנו מוצאים בהפטרה הנקראת בשבת זכור. שמואל הנביא אומר לשאול המלך, "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א, פרק ט"ו, ג). המלך שאול וחייליו אכן ביצעו את ציווי הבורא, פרט לשני דברים: שבו את מלך אגג העמלקי, ולקחו את הצאן והבקר. למחרת בבוקר, בורא עולם התגלה לשמואל הנביא ואמר לו ששאול נכשל במשימה.
 
שמואל קם מוקדם ושם פעמיו אל שאול כדי להוכיח אותו על שלא קיים את רצון השם. שאול יצא לקראתו בשמחה ואמר לו שזכה לקיים את דבר השם. שמואל, לעומת זאת, ישר פונה להוכחה החותכת – ומה קול הצאן והבקר שאני שומע ברקע?
 
מאמרים נוספים בנושא:
העצם בגרון של המן
חולה  אהבה
את פורים הוא לא לקח בחשבון
 
ונשאלת השאלה, איך יכול להיות ששאול המלך אמר שמילא את דבר השם? האם עלתה בדעתו האפשרות שיש ביכולתו לשטות בשמואל הנביא, שעיניו צופות למרחקים והוא מקבל את האמת לאמיתה בצורה ישירה מבורא עולם?
 
שמואל פנה ללכת כשהוא כועס על שאול המלך. אך שאול המלך, כשניסה למנוע ממנו ללכת, אחז במעילו של שמואל וקרע חלק מכנף המעיל. "ויאמר אליו שמואל, קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שם, כ"ח). ואז, שמואל לקח חרב וערף את ראשו של מלך אגג.
 
הנזק כבר נעשה. בלילה שלפני הפלישה ומחיית עמלק, שאול המלך אפשר לפילגש של אגג להיות איתו, הפילגש התעברה ותשעה חודשים לאחר מכן שושלת עמלק התחדשה שוב. אחד הצאצאים השנואים של שושלת זו הוא המן  הרשע, מי שהיה המשנה למלך אחשוורוש ורצה להרוג ולהשמיד את עם ישראל, ואפילו קיבל את חותם המלך לחתום על גזירה איומה זו.
 
אז איך שאול המלך יכול היה לומר שהוא קיים את דבר השם? כידוע, שאול המלך היה צדיק עצום, לכן לא יהיה נכון לומר שהוא חלילה שיקר. ושאול, לא רק שהיה מלך אלא גם נביא (שם י, י). בעזרת כוח הנבואה שלו הוא ראה שבעתיד שמו של בורא עולם יתקדש עם נפילתו של המן הרשע, ואת התשובה הגדולה שכל עם ישראל יעשו בעקבות זאת. לכן הרשה לאגג, שעדיין לא היו לו ילדים, לעבר את הפילגש שלו לפני מותו. שאול המלך האמין שבזה הוא אכן מקיים את דבר השם. לשאול המלך אכן היו כוונות טובות ללא ספק, הרי הוא זה שנבחר על ידי בורא עולם למלוך על עם ישראל, אותו משח שמואל הנביא למלך, ואלה סיבות מספיק טובות שהוא יהיה הראשון לקיים את דבר השם. אך למרות היותו צדיק ונביא, המלך שאול עשה טעות כשהכניס את ההיגיון שלו למשוואה האלוקית, אפילו אם זה בא ממקום גבוה כמו נבואה, בשורה תחתונה – זה לא היה רצון השם.
 
שלושה-עשר דורות אחרי דוד המלך ע"ה, המלך חזקיה עשה את אותה טעות. תחילה, חשוב מאוד להבין שהמלך חזקיה היה צדיק ותלמיד חכם עצום לא בגדר הרגיל. הגמרא מספרת שבורא עולם החשיב את חזקיה למשיח (סנהדרין צ"ד ע"מ א) וכבוד התורה לא היה גדול כמו בדורו, כולם – גברים נשים וטף ידעו את התורה ישר והפוך 49 פעמים! ולמרות זאת, חזקיה המלך טעה כששם את ההיגיון שלו לפני רצון השם ועשה משהו שכמעט עלה לו בחייו. בראיה הנבואית שלו הוא ראה שיהיה לו בן רשע, לכן סירב להתחתן. הנביא ישעיה אמר לו שהמחלה הקשה ממנה הוא סובל ושאמורה לגרום לו למות היא עונש על כך שהוא לא מקיים את מצוות "פרו ורבו", כיאה למלך שצריך לקיים הראשון את מצוות התורה. המלך, שהבין את טעותו, עשה תשובה גדולה על מעשיו והתחתן עם חפציבה – בתו של הנביא ישעיה. הוא החלים מהמחלה וקיבל עוד 15 שנים. אך למרות זאת, נולד לו בן רשע, מנשה. העונש התקיים למרות נישואיו לבתו של הנביא מכיוון שהוא לא קיים את רצון השם ואת המצווה הכי יקרה לעם ישראל – מצוות פרו ורבו.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אל תחפשו את ההיגיון
פשוט, לזרוק את השכל
שימו את ההיגיון בצד
 
אם שאול וחזקיה, שני צדיקים ומלכים בישראל, נענשו על כך שלא קיימו את דבר ורצון השם, בדרגה הרוחנית שלהם, מה נאמר אנחנו – אזובי הקיר, שצריכים להשליך  את השכל, כמו שאומר רבי  נתן מברסלב, ולקיים את רצון הבורא?
 
בניגוד לשאול וחזקיה, אברהם אבינו אכן פעל כך – הוא השליך את השכל שלו הצידה במבחנים הכי קשים שחווה ונשען על האמונה השלמה בבורא עולם. יום אחד בורא עולם הבטיח לאברהם שזרעו הקדוש – יצחק אבינו ע"ה, יירש את הארץ. ויום אחר בורא עולם פונה לאברהם אבינו ומבקש ממנו לעקוד את בנו יחידו יצחק. אברהם אבינו היה יכול לצרוח מצער, 'בורא עולם! איך אתה עושה לי את זה? זה לא הגיוני, הרי הבטחת לי שיצחק בני יירש את הארץ, איך אשחט אותו?'… אבל זה לא מה שהוא עשה, אלא הניח להיגיון האנושי שלו בצד ויצא השכם בבוקר לקיים את דבר השם. ובזכות אותה עקידה אנחנו, העם היהודי, נמצאים כאן היום.
 
לפעמים אנו שומעים מהמדריכים הרוחניים שלנו דברים שלא מתיישבים עם ההיגיון שלנו. בנקודה זו עלינו לזכור שבגלל שעם ישראל לא שמע בקול גדול הדור בימים עליהם מדברת מגילת אסתר – מרדכי היהודי, שהורה בצורה חד משמעית לא להשתתף בסעודה של המלך אחשוורוש – זה כמעט עלה לנו ביוקר, מאוד ביוקר.
 
זה העניין של שבת  זכור: לזכור שעלינו לשמוע בקול הצדיקים ולמחות את כל ההשפעות של עמלק עלינו, שהן העצות של היצר הרע שבקרבנו. חז"ל אומרים לנו את הדבר הנכון בזמן ובמקום הנכון, ואילו הכוח הרוחני הרע – עמלק, רוצה שנעשה בדיוק ההיפך. וכמו שהמן התנגד למרדכי, כך היצר הרע שלנו נלחם בקדושה. התפקיד שלנו הוא להילחם בחזרה עד שנמחה את עמלק, ומשיח צדקנו יגיע במהרה בימינו אמן.