לפרוץ עם כל הכוח!

הכי כיף לעצום את העיניים, לנשום
עמוק – ולבחור. מה? להשתחרר,
להיות בני חורין אמיתיים, לפרוץ עם
כל הכוח, וללכת עם זה עד הסוף!
 
 
פסח, חג החירות…
 
מהי חירות?
מה אנחנו רוצים כשאנחנו מבקשים חירות?
ועצמאות, מה היא?
ובכלל, מי באמת בן חורין?
 
לא תמיד אנחנו מוכנים להודות באמת הכואבת הזו – שנוח לנו להיות במציאות שלנו. לפעמים, אנחנו אפילו לא רוצים להכיר בה, לא ממקום של בחירה וחירות, אנחנו מפחדים לחשוב על המושג הזה, לייחל ליום הגדול בו נרגיש באמת את השחרור.
 
אתם יודעים מה, אפילו קשה לנו אפילו לראות את המצב הזה. אנחנו מפחדים לדמיין את עצמנו נמצאים שם. למה? כי זה נראה רחוק מאיתנו, בלתי נגיש.
 
למה? כי אנחנו משועבדים. כן, בסוג של שעבוד כזה.
 
כמו אבותינו, בני ישראל שהיו במצרים, לפני שהקב"ה הוציא אותם משם היה להם סוג של עצמאות. הרי כתוב בתורה "לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, ל"ד).
 
מאמרים נוספים בנושא:
אל תחמיץ את ההזדמנות
מחפשים  בנרות
המלחמה  על החירות
 
באותם ימים, כשפרעה שלט באימפריית העל של אותו עידן, היהודים גרו בארץ גושן (ארץ של יהודים) ולא בכל מצרים, מעין טריטוריה פרטית. הם שמרו על לבוש מסוים שהיה מיוחד רק להם, כזה ש'הסגיר' אותם וגרם לכולם להבין שהם לא מצריים. גם השמות והשפה העידו מיד שהם יהודים, שהרי ידוע מדברי חז"ל שעל שלושה דברים שאבותינו במצרים לא שינו: לבוש, שפה ושמותיהם. אז בהחלט אפשר להבין שגם במצרים, מקום של שעבוד מייסר, לבני ישראל היו הנהגות משלהם שהגדירו אותם כמיני עם בתוך ארץ גדולה.
 
אז עכשיו נשאלת השאלה, למה הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים כדי שהם יהיו לו לעם? הרי כבר במצרים הם היו כך, אפילו פרעה הגדיר אותם כך, והם כבר היו נבדלים ושונים המצריים. אז בורא עולם הוציא אותם, אז מה? שהרי לא ביציאת מצרים ממש הפכנו לעם, זה קרה אחרי תהליך 'הכשרה' במדבר. בהתחלה, אחרי חמישים ימים שהובילו אותנו לקבלת  התורה במעמד המפורסם ביותר בהיסטוריה, ובהמשך – אחרי 40 שנות טיהור ונדודים במדבר.
 
ומצרים, אל תשכחו, הייתה אימפריית העל, מי ששלטה על כולם.
 
גם אם בני ישראל חיו בארץ גושן עם לבוש, שפה ושמות משלהם, עם תרבות שונה, עדיין, הם היו כפופים ותלויים במצרים. למצריים הייתה המילה האחרונה, השליטה שלהם היא שקבעה. אז מצד אחד לעם ישראל הייתה עצמאות, אבל מצד שני הייתה גם תלות גדולה מאוד במצרים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
ארבע  כוסות אל החופש
לקרוע את ים סוף לגזרים
לנקות את החמץ מהלב
 
חז"ל מדמים זאת לעובר במעי אימו, מצד אחד העובר הוא מציאות לעצמו, יש לו ראש, רגליים, ידיים ושאר איברים, אך מצד שני הוא לא חי חיים עצמאיים. הוא הולך לכל מקום שאימו הולכת, הוא ניזון מהאוכל שהיא אוכלת, ובעצם, תלוי תלות מוחלטת באימו.
 
כזה היה מצבם של בני ישראל. מצד אחד עם, ומצד שני תלויים לחלוטין במצרים, עד כדי כך שמסופר על שהיה שנדמה שגם היהודים סוגדים לאלילות המצרית.
 
אז קרה השינוי?
 
תחילתו של תהליך החירות צריך לבוא ממקום של הבנה, של הקרבה, של לעשות צעד נועז מצד היהודים, שתהיה הקרבה. לכן בורא עולם מצווה על היהודים לקחת את השה – אליל מצרים, לשחוט ולאכול אותו. ללכת נגד מה שמקובל בארץ מצרים הגדולה והשלטת בלי להסס ועוד לעשות את זה בגלוי.
 
עוז רוח! זה הצעד  הראשון לקראת השחרור מהקשר עם העם המצרי.
זאת הנקודה. כאן טמונה המשמעות הנצחית של יציאה לחירות אמיתית!
 
יש מצבים בחיים, ולא חסרים לנו כאלה, שלא תמצאו בהם אדם שלא יעצור לרגע וימצא בציר חייו כמה דוגמאות – בין אם זה בקשר עם חבר קרוב, בין בעבודה או בכל עניין אחר – שבהם הוא יבדוק את נקודת העצמאות שלו, את היותו בן חורין. במבט שטחי, תמיד זה נראה לנו שאנחנו כן, אבל אם מעמיקים בדבר מגלים שאנחנו עדיין עוברים קטנים, קשורים לסביבה בה אנו חיים. משועבדים לדעות הרווחות בעולם, לגישות שמקובלות על כולם, אז אנחנו חלק מזה.
 
בא חג הפסח ומעניק לנו כוחות להגיע לחירות אמיתית. שהיא מתחילה קודם כל בפנים. אם לא הבנו את זה – אנחנו עדיין משועבדים. אם כן, זכינו ואנחנו חורין. למה? כי יש לנו אומץ 'לשחוט' את האליל שאנחנו סוגדים לו. כשאנחנו במצב של 'אני מאמין בעצמי, בכוחות שבורא עולם נתן ונותן לי, שאני לא תלוי בשום בשר ודם, שאני מוכן להיות במקום ובנקודה מהם אני מפחד' – אז אנחנו בני חורין אמיתיים. אז באמת יצאנו ממצרים.
 
זאת החירות שבורא עולם העניק לנו עוד בתחילת הדרך, כשרק הוציא אותנו משעריה המאיימים של מצרים, הרבה לפני שהפכנו להיות עם בפועל, הרבה לפני ההכשרה, הלימוד והבחינות, כשרק התחלנו להיות אנחנו עצמנו בלי פחד.
 
וזה משהו שמתחיל בפנים, בתוכנו.
 
ואיך עושים את זה? פשוט מאוד. הכי כיף לעצום את העיניים, לנשום עמוק – ולבחור. לבחור בנקודה קטנה שאנחנו רוצים בה שינוי וחירות. משהו שאנחנו מוכנים להקריב, לשחוט את האליל שמפריע לנו להשתחרר, זה שמעכב אותנו להיות משוחררים, בני חורין אמיתיים, עם כוח ועוצמה, זה שמונע ממני לפרוץ לעולם בכל כוחי בשמחה אמיתית.
 
ואז?
 
ללכת עם זה עד הסוף!