היא ואני

כבר שנתיים שהיא מלווה אותי
לכל מקום. היינו זרות אחת לשנייה,
היא הייתה קצת מוזרה, צמודה ולא
מרפה. היא ואני, שרון רוטר על
החיבור המיוחד.
 
 
שנתיים היא כבר מלווה אותי בכל זמן ולכל מקום. בהתחלה עוד לא הייתי מחויבת אליה כמו היום, זו הייתה רק ההתחלה והרגשנו קצת זרות אחת לשנייה. זה היה בעצם כמו לעשות לה טובה שסחבתי אותה איתי אפילו שזה הרגיש לי קצת מוזר. לקח לי זמן להסתגל אליה ולהבין מה הדרך הכי נוחה להסתובב איתה. אבל היא מצידה נדבקה אלי, אולי בגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן לקבל אותה, צמודה ולא מרפה, חוששת שאם תוותר עלי לרגע אנצל את הזדמנות להיפטר ממנה.
 
אבל באופן די מוזר, ההצמדות שלה אלי לא דחתה אותי. לפעמים, דווקא כשאחד הילדים מחליט להיצמד אלי בדבקות מעיקה-משהו, התגובה שלי בדיוק הפוכה – להתרחק כדי לקחת קצת אוויר. במקרה שלה, קרה ההיפך הגמור. ככל שהרביתי לבלות איתה, כך התרגלתי אליה בהדרגה. עד שפתאום, ביום אחד, נחתה עלי לרגע ההכרה שאני כבר לא יכולה ולא רוצה להיות בלעדיה.
 
חורף, קיץ, סתיו, אביב. בכל מזג אוויר ובכל אווירה. בחוץ כמובן, אבל גם בבית היא איתי. רק בלילה בלילה אנחנו נפרדות עד בוא אור ראשון, עד ליקיצה שמביאה איתה את ההתאחדות המיוחלת.
 
מאמרים נוספים בנושא:
בת של מלך
כיסוי ראש, מה הסיפור הגדול?
כתר, לא חתיכת בד
 
אני כבר לא מכירה את עצמי בלעדיה, או יותר נכון לומר שאני אוהבת את עצמי יותר בזכותה. היא מחמיאה לי, מייפה אותי, מאירה את פניי. אני ממש לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה. בזכותה גם הסביבה מחמיאה לי בלי סוף. אפילו ממתנגדיה הנמרצים ביותר אני זוכה לפרגון לא מוסבר. זה ממש נדמה כאילו היא הייתה שם מאז ומעולם, מעטרת את הקצה בהוד והדר ששמור רק לנסיכה, בתו של המלך. הרגע בו התחברנו כמו מחק את כל מה שהיה לפני, אבל לא מחיקה של בושה והתכחשות אלא דווקא כזו שבאה מאהבה והקבלה, ממקום של הכלה אמיתית.
 
אפשר לומר שממש נועדו זו לזו, רק שלא ידעתי את זה עד שהגעתי לשלב מאוד מתקדם בחיי. אלו מחברותיי הוותיקות, שלא אוחזות בה כדרך חיים, חוקרות ושאלות עליה מתוך רצון לקבל את אותה השראה שהיא מעניקה לי.
 
בלעדיה אני מרגישה ממש עירומה. אני נחרדת רק מהמחשבה שאפרד ממנה לעיני כל הציבור, ומתכסה בסומק קל אפילו רק למראה התסריט הזה בדמיוני.
 
אני לא יודעת להסביר את הסיבה שאני והיא התחברנו בהתאמה וכל כך בפשטות. כמו תינוק שנולד ובפעם הראשונה נצמד לשד אימו וכבר יונק בשקיקה כבעל ניסיון עשיר.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הצד הרוחני של הצניעות
השמלה
כבר  לא שלי
 
בעצם, כשאני מסתכלת על השנים הארוכות שלפני האיחוד, אני זוכרת את הקשיים וההתלבטויות. זה ממש לא היה פשוט להחליט שאני רוצה אותה בחיי. שנים ארוכות התנגדתי אליה בצורה נחרצת, אפילו שכבר לכל הסביבה שלי היה ברור שנועדנו להיות יחד. יכול להיות שזו הסיבה שבסופו של דבר הפכה להיות אהבה כל כך גדולה. וכשהייתי בשלה אליה היא התלבשה לי כמו כפפה ליד, כמו המכסה של הסיר, כמו הזוג של הגרב שחיכתה הרבה זמן בודדה.
 
כשהמטפחת סוף סוף כיסתה את רעמת תלתליי המטופחים, שהיוו עבורי סמל היכר, תעודת הזהות וכרטיס הביקור שלי, קיבלתי באהבה את זהותי האמיתית, העמוקה, המבוררת, והיא האירה לי פנימה והחוצה באור פניו של השם. "קומי אורי כי בא אורך כבוד ה' עליך נגלה" (ישעיה ס, א).
 
תודה לך מטפחת יקרה, תודה על כך שבזכות מה שאת מסתירה את עוזרת לי לגלות.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com