חכו מה שהוא יביא משם

יש להן מקום מפגש קבוע, על הספסל שבקצה המדרכה. כל בוקר בשעה שמונה בדיוק, או בערך, הן שם. קודם כל הזאטוטים השובבים שבדרך כלל גם קצרי רוח, ואחריהם גדוד האימהות על תקן מלוות.
 
ביום הראשון של הסליחות התפתחה לה בין שלוש המשכימות שיחה.
 
"אוי, הבוקר פתאום נזכרתי שהחגים ממש כאן. ראש השנה עוד כמה ימים, אחר כך עשרת ימי תשובה, ובבת אחת את כבר באמצע שמונה ימים של סוכות ושמחת תורה. הם מקסימים, החגים, אבל גם סוחטים. כבר עכשיו המתח הורג אותי". אמרה הראשונה.
 
"תגידי, זה לא קצת עצוב?" שאלה האמצעית.
 
"מה עצוב?" ניסתה להבין השלישית.
 
"עצוב כזה שהחגים היפים הופכים לנטל… באמת, למה זה ככה?"
 
מאמרים נוספים בנושא:
בפעם השביעית, אומן!
אבא, זאת אני?
זה כל העניין שלי
 
"האמת, לא יודעת. אני בטוחה שפעם הכל היה אחרת. הרגלי הצריכה, המחירים, המושגים של הדור הישן. נו, זה פשוט. הכל היום הרבה יותר מלחיץ. מצטערת, אני לפעמים טובעת, מתחשק לי לצעוק 'הצילו, תעצרו את הרכבת'…"
 
"לעצור והיכן לרדת?" שאלו השתיים.
 
"לא יודעת. אני אולי נשמעת גרוע, אבל לפעמים זה מרגיש מעיק, עמוס וחנוק. אני מסתובבת בבית, כבר לא יודעת מה לעשות, מרגישה שאני חייבת להתאוורר. מדברת קצת עם השכנה ושומעת על המחלה של אמא שלה. יוצאת לרחוב, שומעת קיצוצים וגזירות. חוזרת הביתה, שוב כביסה וחשבונות ומתח. אני חושבת לפעמים על דיבורים של אמונה ומתביישת, זה נשמע לי רחוק ר-ח-ו-ק…"
 
ופתאום היא הגיעה. זו החדשה מהבניין הסמוך, אפילו איך קוראים לה הן לא הספיקו לשאול.
 
"גם אתן מחכות?"
 
"מחכות למה?" הן שאלו במקהלה.
 
"נו, לשנה חדשה ורעננה, טובה יותר? בעצם עוד הרבה לפני כן, למשלוח מהסופר שימלא את המקרר המתרוקן? לבשורה משמחת שתאפשר לקחת עוד נשימה ארוכה ולהתחיל לצעוד בנחישות כזו, כמו מי שיודעת לאן היא הולכת ומה היא רוצה. גם אתן מחכות לדברים כאלה?" שאלה כשהיא סוקרת את סימני השאלה שריחפו מעל ראשן.
 
אבל הן רק נעצו בה מבט ארוך ומוזר. ואז האמצעית לחשה-שאלה ביובש, "אה, את תמימה?"
 
אבל החדשה דווקא התלהבה. "תמימה, זה מה שאמרת? בדיוק זה העניין, אני חושבת שזו כבר השנה השנייה שאני תמימה, ואני לגמרי משוכנעת שזה מה שגורם לי בכל פעם שאני נתקלת בביצה האחרונה במקרר או בחשבון החשמל שחרג מכל הגבולות, לעצום את העיניים ופשוט לפתוח את הפה, לדבר איתו, לבקש  ממנו ברגיעה כזו, 'אבא! נגמר, אבא! מחכים רק לך. כולנו סומכים רק עליך…'
 
"והוא שולח?" שאלה האמצעית בסקרנות.
 
"שולח? בטח. תמיד השפע מגיע ברגע הנכון. ותמיד אני יודעת שקיבלתי את מה שבאמת היה חסר לי. הוא אף פעם לא אכזב, אף פעם…"
 
"אל תגידי" התפרצה הראשונה על הספסל, "שאת ממש רגועה כמו שאת עושה את זה. נו די, רק עכשיו דיברנו על הקיצוצים והמחירים שלא מפסיקים לעלות, המלחמה, האזעקות… המילים האלה יפות להרצאות, אני אומרת לך שבחיים זה לא עובד כך. את אולי תמימה…"
 
החדשה רק חייכה. "תמימה, נכון. אני תמימה, לכן כל מה שמתאים ויפה בהרצאות, מתאים בעיניי גם בחיים. זה עובד, נקודה. עם כל הקושי, ויש לי לא מעט ממנו, אני מצליחה, ברוך השם, להיות רגועה. הנה, רק אתמול נפלו לנו השמים על הראש. בעלי קיבל קנס בגלל שהחנה את הרכב במקום לא נכון, הילד התעורר עם דלקת אוזניים חריפה, והילדה ששלחתי למכולת חזרה בלי לחם וחלב ואמרה שהקופאית צעקה עליה שהחשבון במינוס ושזו ממש בושה".
 
"ומה עשית?" שאלה האמצעית, "התפללת? הדלקת נר?"
 
"לא, לא בדיוק. הראש שלי לא היה פנוי לתפילה. בעלי רק אמר משפט שלאחרונה הוא מרבה לומר, 'עם ניסים כמו שראינו, מותר לנו להתבייש לדאוג'… אז התביישתי, ופתאום הרגשתי שוב שהכל יהיה חייב להיות טוב ולהסתדר. ובעצם, זה כבר עכשיו בשליטה, בהשגחה ובידיים הטובות של הבורא. אתן כבר יכולות לבד לנחש, לכל הבעיות נמצאו פתרונות יצירתיים. עובדה, הנה אני פה…"
 
"את מהסוג הזה שנולדו ככה, בעננים, אשרייך" אמרה האמצעית.
 
"אני? בעננים? הצחקת אותי. לא רק שלא נולדתי כזאת, בעצם אם היינו מדברות לפני שנתיים הייתן שומעות ממני מילים אחרות לגמרי. אצלי הכל התחיל כשהוא נסע…"
 
"נסע???" הן שאלו שוב במקהלה.
 
"בשנה ההיא כשבעלי השתכנע לנסות ראש השנה באומן. לא בקלות הסכמתי. ממש בקושי. היה לי קשה לבד. קצת מוזר… אבל כשהוא חזר, ידעתי למה הסכמתי. משהו שונה חזר איתו ביחד מאומן. לא יודעת באיזה מילים להשתמש, אבל הוא פשוט בא אחר. שלא תבינו אותי לא נכון, כלום לא השתנה בבית. הוא לא קיבל עבודה חדשה עם זמנים נוחים יותר, הוא לא חזר עם כנפיים של מלאך, הוא היה ונשאר רק בן אדם, הקשיים והלחץ המעיק של השכירות, החובות ושאלות החינוך היו גם היו. אבל אנחנו פתאום נהיינו אחרים. הצלחתי פתאום להרים את העיניים מעל כל הבלגאן הזה, מעבר למחניק והלוחץ ולהסתכל מחוץ לקופסה הצפופה, לראות שמים חדשים. רגיעה ענקית עטפה את הבית שלנו, חיבקה את הילדים, הרעיפה על העייפות טל טהור, מנחם כזה".
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
נשות  אומן
המניעה  השנתית
אומן אומן, ראש השנה… לנשים!
 
"כן, אבל זה בגלל שאת תמימה…" הסכימו עכשיו השתיים עם האמצעית.
 
"בדיוק. אני תמימה. ואם לא הייתי כזאת לא יכולתי לראות את כל מה שאני רואה עכשיו. אבל תגידי לי, איך, איך אני המבולבלת והלחוצה שלא מוכנה להתפשר ולהמתין אפילו דקה, איך אני פתאום נעשיתי תמימה, הא?" היא שאלה את השלוש שישבו על הספסל והקשיבו לכל מילה שלה בשקיקה.
 
"נו???" הן היו במתח.
 
"לא יודעת. אמרתי לכן, הוא נסע, חזר, וזה בא איתו או אולי בעקבותיו. נסו גם אתן, מה יש לי לומר…"
 
* * *
 
קול השופר נשמע בארצנו ובתוכנו הלב דופק, מתחנן לזכות ולהעפיל על גל הקדושה הקרב והבא, לעלות עליו ולזכות שוב במתנה היקרה – מתנת ההתחלה החדשה. הרצונות גואים ללא גבול, אבל המציאות מאלצת לוותר על החלומות ולהתרכז במעשים קטנים וכמושים.
 
אבל כאן בדיוק מפציעה שוב הזדמנות מפתיעה: אל תוך שגרת האילוצים והצפיפות נוחתים להם מהשמים מושגים מעולם אחר: נסיעה לצדיק, תיקוני נפשות, קירוב הגאולה, 'ראש השנה שלי עולה הכל'…
 
האמת, אי אפשר שלא להתרגש. רבי  נחמן מברסלב – שענייניו הטמירים רחוקים מכל תפישה ורעיון, פונה אלינו – ולא משנה איפה אנחנו אוחזים – ומשתף אותנו בענייניו הנשגבים. הוא מבקש מאיתנו לשגר את הבעלים שלנו, את ראשי משפחותינו, אליו בימי ראש השנה. הקיבוץ בראש השנה נוגע בשורשי הנשמות ובעתידו של כלל ישראל והעולם כולו. ומי שמתבקשות לקחת בכך חלק הן הנשים היקרות. עוד לפני שניסינו להתמודד עם הסידור של החג, הפיוטים והלב, אנחנו כבר נמצאות בתוך זה עמוק. שיגרנו לשם את השגרירים ואפשרנו לדבר העצום הזה להתגשם, כל שנה וגם השנה. אשרינו.