להתחבר לאהבה האלוקית

כשהם היו שבורים ומיואשים,
עזרת. כשהיו עייפים והייאוש איים
להרוס כל חלקה טובה, היית הכתובת.
אז למה אין פידבק? ציפורה בראבי
מתחברת לאהבה האלוקית.
 
 
נתת להם את הנשמה.
 
היית שם בשבילם בכל פעם שרצו. התקשרת. דאגת. הזמנת וסייעת.
 
כשהיו חסרי אונים ומבולבלים, כשהיה להם קשה מאוד. כשהיו עייפים מהכל, כשהייאוש חלחל בהם ואיים להרוס כל חלקה טובה. את/ה היית הכתובת ועשית בשבילם כל מה שרק אפשר. תמיד שמחת לעזור מכל הלב. פתחת את הלב והארת פנים, כי את/ה באמת אוהב/ת אותם, באמת דואג/ת להם.
 
אבל האם זה נדמה או שזה באמת מרגיש כך, שאנשים מעדיפים שיהיו רעים אליהם? שיתעלמו וישכחו את תאריך יום ההולדת שלהם? שנאמר להם שאנחנו עסוקים היום, או נסרב לארח אותם כי אנחנו עייפים מדי? או, כשהם פותחים את הלב ומשתפים בבעיה מסוימת, יש הרגשה כאילו הם מחכים לביקורת במקום לתגובת הזדהות, אהבה ואהדה?
 
מאמרים נוספים בנושא:
הגבול של הים
תן לי סימן
רק בגללי?
 
ולמה אני אומרת את זה? כי בפועל, הם מעדיפים את מי שהתייחס אליהם בצורה פחות מתחשבת מכם, בפחות עדינות שאתם הפגנתם לנוכח מצבם הרגשי/פיזי העדין, והעדיפו את מי שנהג כלפיהם בגסות או אדישות.
 
וממך, התעלמו! אפילו התייחסו בצורה מזלזלת.
 
אהבנו אותם, דאגנו להם והם מפנים לנו עורף כשרצינו אותם? כשהיינו זקוקים להם? כשפתאום נכשלנו או נתקנו בבעיה שמצריכה אותם קצת בסביבה? איך יכול שהם אלה שידקרו אותנו בלב עם מילים קשות ברגעים לא קלים בחיים?
 
איפה טעיתי? אנו תוהים פגועים.
ומי יהיה לצידי?
מי יתמוך בי היום כשאני חלש ונזקק?
מי יחזק אותי בנפש?
מי ייתן לי כוח להמשיך מהמקום הנמוך הזה?
ואיך זה שהם השאירו אותי לבד?! כל כך לבד?!?
 
אבל האמת היא, שכולם כאן ואנחנו לא לבד. אנחנו הרי לעולם לא לבד. מישהו מלמעלה מביט בנו כל הזמן, דואג ומשגיח. והכי חשוב, הכי אוהב באמת.
 
אז למה אנחנו לא מרגישים את זה כשאנחנו לבד? כי אנחנו צריכים ללמוד להרגיש את המבט והאהבה שלו אלינו. שהוא שומר עלינו בחמלה רבה. שהוא באמת, אבל באמת אוהב אותנו! ללמוד את האהבה שלו ולהעביר אותה הלאה.
 
אנחנו חלק מהעשייה הגדולה בעולם, לטוב ולמוטב. כוחות הנתינה הם כוחות נפש עצומים שמעצימים, וכשאנחנו מעניקים אנו מתחזקים יותר, אבל הציפייה לגמול היא זו שמחלישה אותנו.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
כולנו אותה עוגייה
לחיות את החיים
רק אתה יכול
 
אז עדיף לא לצפות. רק לדעת שמהמקום הכי נמוך אפשר לעלות ולעלות, הכי גבוה שאפשר. ואנחנו נעלה ונגיע, בעזרת השם.
 
כי כשאנחנו עושים מה שנראה לנו נכון וטוב, כשאנחנו לא מצפים לשום גמול או כל דבר בתמורה, כשאיננו תולים את האושר שלנו ביחס של הסובבים אותנו, אלא רק במעשינו, זאת באמת דרך להתחזק בנפש ולהעצים את הביטחון העצמי שלנו.
 
אם אנחנו מתחברים לאהבה האלוקית שעוטפת את העולם ברחמים רבים, ללא ספק, אנחנו הופכים לצוק איתן של כוחות נפש.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  –בכתובת teilot1@walla.comאו לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.