מי קבור כאן?

יש טעויות שניתן לתקן בקלות.
ויש טעויות, שכאשר הן קורות נראה
שסוף העולם כבר הגיע. זה מה
שקרה לנו ביום שנודע לנו שסבתא
נפטרה. או שלא?!?
 
 
יש טעויות שניתן לתקן אותן בקלות. ויש טעויות, שכאשר הן קורות נראה שסוף העולם כבר הגיע. במקרה הזה, הטעות הייתה סוף העולם למישהו אחד, אבל מצד שני (וזה היה מדהים) תחילת העולם למישהו אחר.
 
לא הייתי בבית כשאבא קיבל את שיחת הטלפון עם הידיעה העצובה שהתפשטה במהירות. סבתא הטובה והאהובה איננה עוד. סבתא שכל כך אהבנו ואנחנו כבר מתגעגעים אליה. נכון, היא הייתה בת תשעים, אבל לסבתא כזאת אין גיל! אפילו שהיה קשה לה לתפקד בעצמה היא תמיד הייתה צלולה.
 
כל יום שוחחנו עם סבתא בטלפון, פעם בשבוע נסענו לבקר אותה והיא תמיד הייתה שמחה. העריכה את המאמצים שלנו והעניקה מחמאות ומשהו קטן לדרך. אין מה לומר, סבתא מיוחדת.
 
מאמרים נוספים בנושא:
בחיים יש גם  הפתעות
כנגד כל  הסיכויים
יום הולדת שמח, אמא
 
עכשיו, אחרי הלוויה, אחרי שקברנו את סבתא היקרה שלנו חלק מאיתנו נשאר שם בחלקת הקבר. כי סבתא, היא בעצמה חלק בלתי נפרד מאיתנו. חלק אהוב במיוחד שעכשיו חסר כל כך.
 
אני מסתכלת עליה בתמונה מהאלבום ולא מתביישת להודות בדמעות שמבצבצות בזווית העין. סבתא האהובה…
 
ימי 'השבעה' עוברים באיטיות. הדלת לא נחה לרגע, חברים ובני משפחה באים לנחם את אבא שלי. ולאבא לא נגמרות המילים על אמא שלו, סבתא היקרה שכבר לא איתנו.
 
ואז, באחד מימי השבעה, הטלפון צלצל. על הקו הייתה… סבתא!!!
 
"לא התקשרתם כמה ימים, קרה משהו? הכל בסדר? מה, כבר שכחתם אותי?" היא שאלה בפליאה.
 
היינו המומים. לא הצלחנו להוציא הגה מפינו. זה הכה בנו כמו רעם ביום בהיר. מה לכל הרוחות קורה כאן?!?!
 
תעלומה מאין כמותה.
 
אבא, מרוב ההתרגשות אך גם ההלם, לא החליף את הבגדים הקרועים ורץ לרכב, התניע ונסע לבית האבות. אנחנו נסענו בעקבותיו, לא מוכנים לפספס את 'ההצגה הגדולה'.
 
את סבתא פגשנו כבר בלובי של בית האבות. אבא רץ אליה ונפל לזרועותיה, אנחנו אחריו, מחבקים את סבתא היקרה שחזרה אלינו, ממששים את ידיה ופניה כמו מוודאים שזה לא חלום, אלא מציאות חיה ונושמת (תרתי משמע).
 
רגע, אז מה היה לנו לפני כמה ימים? ואת מי קברנו בחלקה של סבתא? ממי נפרדנו? או יותר נכון, מי לא נפרד מהאישה היקרה שקברנו? ואיפה המשפחה שלה נמצאת, משפחה שחלק חשוב במשפחת נדם והיא לא יודעת? השאלות הציפו את חלל הלובי.
 
אבא, שהיה סהרורי ושמח ומופתע והמום, רץ לבית האבות וסיפר לו על הנס הגדול. תוך כדי שיחה ביניהם התגלתה הטעות האיומה! האישה שאבא ישב עליה 'שבעה' היא אישה אחרת עם שם זהה לסבתא שלי, וכאן מקור הטעות! המנהל הנבוך התנצל שוב ושוב וביקש מאבא שלי להסביר את הטעות למשפחת הנפטרת, לדווח להם על אופן הטיפול באישה היקרה שליווינו אותה בדרכה האחרונה לפני מספר ימים.
 
האמת, זה לא היה קל. אבא נשם עמוק. זאת מציאות הזויה, מי חושב שדבר כזה יקרה לו?!? אבל הוא בהחלט נהג בכבוד הראוי לכל נפשט שהוא. המנהל עיין ברשומות בית האבות ומצא מספר טלפון אחד של בנה של הנפטרת. הוא חייג, ועל הקו היה הבן ששמע את השתלשלות העניינים והנשימה של כולנו נעתקה, מה הוא יאמר? איך יגיב? בטח יצעק מרוב כאב, אולי אפילו יתבע את ההנהלה על רשלנות?… המתח בשיאו, ובלית ברירה כמובן הפכנו לחלק מסרט הוליוודי, רק שכאן מדובר במציאות אמיתית.
 
הבן, באדישות משוועת, התנער מכל אחריות וסינן מפיו "אין לי קשר איתה! ולא מעניין אותי כלום! מצידי, תשרפו את הגופה ותשליכו את העפר בים השחור", לא פחות ולא יותר.
 
אבא נאנח בכאב. מצד אחד, הבין שאין עם מי לדבר, ומצד שני – ראינו איך בורא עולם דואג ושומר ומשגיח בפרטיות ובמדויק על כל בריה ובריה. כן, גם על אישה גלמודה (כמעט) אותה זיכה בלוויה ראויה ומכובדת, מלאה באנשים והספדים, בקבורה יהודית, באהבה ובכבוד.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
יותר מהכל,  אהבה
אמא אולי לא  תחזור
הזקנה  מהמסדרון
 
הכאב הגדול שחווינו על הבשר במשך כמה ימים התגמד, לעומת הטעות שהפכה להשגחה פרטית עצומה עבור אישה צדיקה שיד ההשגחה לא עזבה אותה גם ברגעיה האחרונים. למה? כי אבא התעקש להיפגש עם בנה של הנפטרת, היה חשוב לו שידע היכן אימו קבורה, ביום מן הימים כשיתחרט וירצה לומר קדיש על קברה. הבן השתכנע והגיע ללובי של בית האבות. אבא חיבק אותו, ואנחנו בקושי נשמנו. מה יהיה הסוף של הסיפור ההזוי והמוזר הזה? העלנו השערות ותיאוריות, אבל את מה ששמענו מהבן חשבנו שנשמע גם בחלום הכי מסויט והזוי. הוא התחיל לבכות ולגמגם חצאי מילים, לא הבנו אותו אבל המתנו בסבלנות שיירגע, אז שמענו אותו ממלמל בצער "למה קברתם אותה? למה? מי ביקש מכם? מה אעשה עכשיו?"
 
האמת, שכבר לא הבנו כלום. על מה הוא מדבר? זאת התודה שלו?! קודם לא התעניין, אחר כך הפקיר אותה ומסיר אחריות ובסוף עוד יש לו טענות?
 
אבל אבא לא חשב כמונו. הוא שאל אותו בצורה ישירה מה העניין ומה מפריע לו?
 
הבן סיפר על ילדות קשה שעבר, על בדידות וחוסר הבנה. הוא החליט לעזוב את הבית, את הדת ואת כל מה שהכיר. הוא סיפר שאימו לא רוותה ממנו נחת, אבל דבר אחד ביקשה ממנו שוב ושוב – "תקבור אותי לפי הדת היהודית". כן, זו הייתה משאלת ליבה היחידה.
 
"כשהיא ביקשה את זה ממני, התכופפתי לעברה ואמרתי לה שבחיים לא אקבור אותה. 'אני מעדיף לשרוף את הגופה שלך', והיא בכתה, התחננה, אבל כעסתי עליה עוד יותר. למה היא חושבת שאטפל בה? אני מזמן כבר לא מאמין בכל זה, אבל היא לא ויתרה וחזרה שוב ושוב על הבקשה שלה – קבורה יהודית. זה הכל. לא מניין, לא קדיש אפילו לא 'שבעה', רק חלקת קבר, זהות יהודית". הוא נשם עמוק והמשיך. "כבר לא יכולתי לעמוד בפניה, אז הבטחתי לה שאם היא תקבל קבורה יהודית אחזור בתשובה. האמת, לא ידעתי איך זה יקרה, אבל יצאתי מהחדר שלה ומהבניין הזה מבלי לתכנן לחזור לכאן שוב. אז עכשיו אתם מבינים את המשמעות של מה שקרה כאן?" הוא שאל.
 
אבא חיבק אותו שוב ואמר לו, "לא לחינם נבחרנו לבצע את המצווה המיוחדת הזו. אלוקים קשר את הגורל שלנו בשלך, ואנחנו כאן איתך ובשבילך אם תרצה, כמובן".
 
זה היה שיעור מאלף לכל אחד מהנוכחים בחדר – אין דבר כזה טעויות, כי הכל מושגח וכל כך מדויק, מתוכנן על המילימטר והפסיק בלי שום דבר באמצע.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com