ים של רחמים

כשאתגרי החיים נראים מאיימים, כשהייאוש מציף עד הנימים הקטנים, כשהעצבות משתלטת על החיים, מה הכי נכון לעשות? לקפוץ לים הרחמים. אני מניח שחשבתם אחרת ושצריך לעשות הכל מהעצה הנפלאה הזו. ולא בכדי. כי כשקר שם בחוץ, כשהכל מאיים להטביע אותנו – צריך לחפש את הרחמים – אלה שאנו זוכים בהם בכל רגע ורגע בחיינו ואלה שכבר זכינו בהם. כן, עם כל גל שחולף מעל לראש, מול כל מערבולת שמנסה לשאוב אותנו לתוכה – רק לחפש את הרחמים והחסדים שזכינו ואנו זוכים בהם.
 
באותם ימים, כשעם ישראל הבינו שמשה רבינו, על פי כל הסימנים שעברו במסורת מדור לדור, הוא הגואל, עם ישראל שמחו. הנה זה בא, אורזים את הפקלאות וקדימה, יוצאים לדרך לארץ ישראל. השמחה הציפה את ליבם, הם היו מלאים בשבח והודיה, הנה זה הגיע, זמן הגאולה.
 
אבל זה לא מה שקרה. לא רק שהגאולה לא התרחשה מיד, הם אפילו תוספת של צער וקושי שלא ציפו לו – עוד גזירות שונות ומשונות שגזר עליהם פרעה. אז עכשיו, לא רק שלא מקבלים תבן ועול השעבוד התגבר והפך למשהו בלתי נסבל, הם גם נפלו לייאוש עוד יותר גדול…
 
מאמרים נוספים בנושא:
רק השמחה
ואפילו בהסתרה
העוצמה שבנקודת השפל
שגרירות בארץ החושך
 
"למה הרעות לעם הזה"? שאל משה רבינו את הקב"ה במפגש הבא. למה הוספת להם עוד סבל? הרי הם היו צריכים להיגאל, לצאת מארץ הסבל והייסורים לארץ זבת חלב ודבש?
 
כולנו יודעים שמשה רבינו היה איש של רחמים וחסדים, כפי שאומר עליו רש"י – "וירא בסבלותם" – נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם. מרוב צער על צרות ישראל הוא הטיח כלפי שמים את "למה הרעות". לפי המדרשים והמפרשים – משה חטא בחוסר אמונה ובורא עולם הוכיחו על כך בחומרה רבה, ואף העניש אותו על זה. אך שבעים פנים לתורה ואין מקרא יוצא ידי פשוטו, ואדרבה, לפי הפשט בורא עולם לא כועס על משה כלל, אלא נראה שדווקא הטענה הזו היא, כביכול, מי "שמעוררת" את הקב"ה שאומר למשה "עוד תראה…" – עכשיו אתחיל לגלות את רחמיי ואותותיי ואניע את גלגלי הגאולה קדימה. זה לא שמשה חלילה "התבלבל" בגלל הקשיים שמלווים את תהליך הגאולה, שהרי הקב"ה הכין אותו מראש לכך ואמר לו שיהיה מהלך שבו "ואני אחזק את ליבו (של פרעה) ולא ישלח את העם". הבורא לא השלה את משה לחשוב שהוא יבוא לפרעה וזה מיד ישתכנע לשלוח את עם ישראל. משה איש אמונה הוא – "ויהיו ידיו אמונה" – בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו זורמת האמונה, והוא ידע והאמין שהכל לטובה ולא הרהר אחרי דבריו של המקום כהוא זה. אז על מה טען "למה הרעות"? ובכלל, מה המשמעות של דיבור כזה?
 
הכל לטובה!
 
בים הרחמים, במקום בו אתה שופע ומוצף ברחמים של בורא עולם – המהלך הכי חשוב שהקב"ה רוצה ללמד אותך, כמו שביקש ממשה רבינו שילמד את עם ישראל – הוא: להאמין שהכל לטובה! כן, גם הגלות, הגזירות וכל מה שנראה רע וצרה המשתרגת על הצוואר.
 
ואפילו בהסתרה – הרמיקס המקפיץ של חיים ישראל
 
כשאדם שקוע בצער השעבוד – הקושי איתו הוא מתמודד, הדעת שלו בצמצום ואינו מסוגל לקבל שום הסבר או דעת להחכים ממנה. וכדי להאיר את הדעת הוא חייב לראות ניסים והצלות וגילוי של רחמים גלויים ופשוטים – אלה שימצא בים הרחמים, אלא שיתבונן בהם ויבין שהוא לעולם לא לבד והקב"ה איתו תמיד. אומנם המציאות הפוכה, בתחילת הדרך נראה שהמצב נעשה עוד יותר קשה ואפילו גרוע, כמו לעם ישראל במצרים, לכן משה רבינו טוען: למה הרעות לעם הזה"? כלומר, למה את מראה להם רק רע? למה אתה מתגלה אליהם בדברים רעים כשאין להם דעת להבין שהכל לטובה? הרי שנים רבות הם רואים רק צרות, עבדות, מכות ורציחות שונות, ועכשיו, כשהגאולה ממש בפתח הם צריכים לראות איזו הצלה או הקלה בשעבוד, הם צריכים להרגיש שאתה – בורא עולם, אוהב אותם! גואל אותם! רק אז הם יצליחו להבין ולקבל את האמונה, ורק אחר כך יבינו שגם מה שנראה רע זה בעצם הכי טוב.
 
הטיעון היה נשמע הגיוני ובהחלט היה מוסכם על בורא עולם, לכן אמר לו שמעתה יתחיל את תהליך הגאולה בפועל, "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". הקב"ה לא כועס על משה רבינו וגם לא מוכיח אותו, אלא נותן לו את השיעור הראשון והמאלף שקיבל באמונה ישירות מבורא, שיעור אותו יעביר לעם ישראל בהמשך: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" – אמור להם שהשם 'אלוקים' מרמז למידת הדין, ושם הוי"ה מרמז למידת הרחמים. 'דע לך, גם מה שנראה לך כדינים וצרות, שזה בחינת 'אלוקים', זה "אני ה'" – כולי רק רחמים!
 
אתם מבינים, גם מה שנראה לכם צרות בצרורות, קשיים בלתי נסבלים, זה הכל רחמים, זה "אני ה'" – האבא האוהב והיקר שלנו שבשמים שאיתנו כל הזמן, משגיח ורואה כל מה שאנו עוברים. במפגש בו הצטווה ללכת לפרעה, משה עדיין לא השיג את עומק הרחמים של הבורא. בתחילת הקשיים ואפילו תוך כדי, אנחנו לא מצליחים להבין איך הכל לטובה ואיפה פה הרחמים. וזה ברור, הקב"ה עדיין לא גילה את הרחמים הללו בעולם כמו שנאמר בפסוקים: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם" – לא התגליתי לאבות הקדושים ברחמים השלמים שלי, אבל עכשיו הוא מבטיח למשה שהוא יגלה לו את הרחמים שלו בשלמות נפלאה מאוד, כזו שלא התגלתה לשום אדם אפילו לא לאבות הקדושים.
 
התגובה של בורא עולם לשאלתו של משה הייתה כולה רחמים וניחומים, ההיפך המוחלט מכעס וחרון אף, לכן התורה מספרת לנו בהמשך על חיזוקים, הבטחות ושבועות לעם ישראל בארבע לשונות של גאולה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצריים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצריים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'".
 
המסר הנפלא הזה מועבר לעם ישראל על ידי משה, אבל הם "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". רבי נחמן מברסלב אומר, שלא הייתה להם אמונה הנקראת "אריכות הרוח", כי אם הייתה להם הם לא הייתה בכלל גלות. הם היו נושאים אבנים ועובדים בפרך מתוך שמחה, שרים ורוקדים. אבל זה לא מה שהיה. הם לא קיבלו את החיזוקים, הנחמות וההבטחות, והאמת שאין עליהם שום טענה כי הם ראו רק רע במשך שנים רבות מאוד, וגם אחרי שמשה הופיע נהיה להם אפילו יותר רע, הם רצו לראות ישועות בפועל ממש, דבר שמתאים לטענה של משה רבינו איתה הסכים הקב"ה, לכן מיד ציווה עליו ללכת לדבר אל פרעה ומכאן ואילך התחיל להכות בפרעה מכה אחרי מכה, ועל ידי זה לימד את עם ישראל אמונה – בדרך של ניסים וישועות וגילוי אהבה בפועל.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
תודה, אבא!
תודה שאני כאן
רק מילה אחת
 
ככה זה בחיים. אם תאמר לחבר יקר שאתה אוהב אותו, או הבעל יאמר לאשתו או להיפך אך בפועל לא תיתן לו כלום, ולא רק, אלא גם תדרוש ממנו דברים מעבר לכוחותיו, הרי הוא לא יוכל להקשיב לך ולהאמין שאתה אוהב אותו. אבל אם תתחשב בו ותשתדל לעזור בשמחה – האהבה תורגש ממילא, ואז המשפט "אני אוהב ואתך
 יתקבל בלב השומע בשמחה ובקלות. זה היה המצב בו עם ישראל – הם לא יכלו לשמוע הבטחות ומילים של אהבה, אלא רצו ניסים כאן ועכשיו.
 
הדרך לאמונה, וההכרה שהכל לטובה ואין שום רע כלל בעולם, עוברת דרך ההתבוננות בחסדים והרחמים, בניסים והנפלאות, שבורא עולם עשה ועושה איתנו כל הזמן, מהרגע שהוציא אותנו מארץ מצרים ועד עצם היום הזה! להתבונן בחסדים שהיו "מלפנים" בגאולת מצרים ו"עד הנה", כפי שאומרים בנשמת כל חי, ולהגיע להכרה ולהרגשה עד כמה הקב"ה שומר וגואל אותנו ומטיב עימנו – בכלליות ובפרטיות, שהרי כולנו כבר ראינו ניסים עצומים ונפלאות נוראות, זה מה שאנחנו מספרים מאב לבן במשך דורות – הניסים והמופתים של יציאת מצרים, נסי חנוכה ופורים, וכן את הנס של היותנו אומה-כבשה בין שבעים זאבים טורפים במשך אלפיים שנות גלות על אפם וחמתם של הצוררים שקמו עלינו בכל דור ודור ועמדו ועדיין עומדים ומבקשים לכלותינו, כל המלחמות בהן ראינו עין בעין ניסים וישועות כנגד כל הסיכויים. מי לא זוכר את הפחד והחרדה של ערב מלחמת ששת הימים ואת הניסים שלא יאומנו כי יסופרו, כאלה שלא נשמעו בכל עם ולשון. כמה טילים נורו על ישראל בשנים האחרונות ובחסדי השם אפילו ראשי המחבלים העידו בעצמם שהם מרגישים שאלוקי ישראל מסיט את הטילים ממסלולם…
 
ועיקר ההתבוננות בחסדים העצומים של הקב"ה עלינו הוא על ההצלות הרוחניות. תודה לא-ל, יש לנו תורה ומצוות, שבתות וחגים, אוכל כשר, ספרים מלאים בחיזוקים, מוסר ועצות לחיים, דברים שבמשך תקופות רבות היו יקרי המציאות או שהיו כרוכים במסירות נפש של ממש. ואיזה שפע יש היום? אפילו רמת החיים של ה"עני" ביותר בימינו היא הרבה יותר טובה מאי פעם. כמה נוחות ושפע, כמה קל היום לכבס, להישאר עד השעות הקטנות של הלילה כשהחשמל דולק, אפשר להגיע ממקום למקום במהירות – מטוסים, רכבים. אין מה לומר, אנחנו חיים בגן עדן.
 
ותודה על הכל – יניב בן משיח
לשיר אמונה – בעז שרעבי
 
זה המקום והזמן לחיות חיים של תודה והודאה לבורא עולם. ומי שרגיל באמירת תודה לבורא, מרגיש את החסדים שהוא עושה איתו כל הזמן, כל רגע ורגע בחייו, גם אם הוא מרגיש כל מיני משברים וגלים ודברים שנראים "לא טובים" בחייו. למה? כי הוא רואה נגד עיניו את חסדיו וטובו של הבורא, את הרחמנות העצומה שלו, ומאמין באמונה שלמה שכל המעברים הללו הם טובים מאוד והם ניתנו לו בהשגחה המדויקת והפרטית של בורא עולם עליו, כי רק הקב"ה יודע מהו הטוב האמיתי לכל אדם ואדם.
 
עם ישראל במצרים לא יכלו להתחזק בניסים ובישועות, הם סבלו מקוצר רוח ומעבודה קשה, לכן כתוב בתהלים (קו) "אבותינו במצריים לא השכילו נפלאותיך", אבל אנחנו שראינו אינסוף ניסים וישועות וכבר שוחים בים החסדים והרחמים, כמו שאומר דוד המלך ע"ה בכמה לשונות: "כי חסדך לנגד עיניי", "חסד ה' מלאה הארץ", "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" ועוד – חייבים להחזיק באמונה שלמה שהכל לטובה ולהרגיש את החסדים גם בתוך הצמצומים והקשיים, כמו שמסביר רבי נחמן על הפסוק "בצר הרחבת לי" – גם כשצר, גם בצרה עצמה – הרחבת לי! יש שם הרחבה. ואנחנו עדיין לא מדברים על הישועה הגדולה של אחרי הקושי! זה רק תוך כדי.
 
יהי רצון שנזכה לראות תמיד את הרחמים והניסים שהקב"ה מרעיף עלינו באהבתו הגדולה אלינו, ונזכה להלל ולשבח אותו, להודות לו בפה מלא על הכל – "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו", ועל ידי זה נזכה לגאולה השלמה והאמונה שה' הוא האלוקים ואין שום רע כלל בעולם, אמן.