מתנות קטנות

עייפות החומר שבשגרה האינטנסיבית מאיימת להכריע אותי, ולעיתים אני אפילו מרגישה טובעת בים של מטלות, משימות ורצונות של הסובבים אותי. הדבר היחיד שמציל אותי לא ליפול למרה שחורה בזמנים קשים היא השיחה עם אבא שבשמים, מי שעוזר לי להרגיש שאני לא לבד.

בזמנים כאלה קשה עלי התפילה או כל פעולה אחרת של נתינה לעצמי, כמו פגישה עם חברות או אימון ביוגה. אני מרגישה שאני לא שמחה בחיי ולמרות שכיוונתי, ביקשתי והתפללתי על כל דבר ודבר שניתן לי, אני לא מצליחה באמת להעריך ולהודות על הכל.

יש לי תחושת קטנות במחשבה כשאני מרגישה שאני כמו מתלוננת על כל הטוב שיש לי, דבר שגורם לי להרגיש חמיצות ואי נעימות כלפי הבורא שחנן אותי בטובו וברחמיו בכל טוב. אני בודקת את עצמי פעם אחרי פעם ומזהה את אותו דפוס מזעזע: סכסוך עם המציאות שלי.

מאמרים נוספים בנושא:

תיזהרו מהקיר

אל תשפטו את החיים

שאלה של זווית ראיה

בהתבוננות ממוקדת על הנקודות שקשות לי להתמודדות איתן, אני מבינה שאלו גם הדברים שהכי חשובים לי בחיים, כמו ילדיי האהובים הדורשים ממני כל פעם מחדש להרחיב את הגבולות שחשבתי שיש לי, ולהתעלות מעל עצמי למקומות שאף פעם לא חשבתי שקיימים. וכן כמובן בעלי היקר, שעם הזמן התקשורת והיחסים בנינו משתפרים, אך מספיקה אי הבנה אחת כדי לערער אותי ולפגוע לי בשמחה ואפילו בתפקוד.

הרבה כוחות ותעצומות נפש נדרשים ממני, ולפעמים נדמה כאילו אין לי מספיק כדי למלא את כל הצרכים והרצונות של קרוביי ומשפחתי. יש לי רצון עז להעניק ולתת, אבל לפעמים הוא עולה על היכולת והפער הזה יוצר תסכול ועצבות.

הייתי רוצה להכיל את כל מה שהשם העניק לי ולשמוח בו. הייתי רוצה להיות רחבה ועצומה ובעלת שמונה ידיים ואמצעים בלי סוף. הייתי מבקשת תבונה ודמיון להתמודד עם כל סיטואציה או מצוקה שצצה. אבל אני מוגבלת.

כמובן שיש את הפעמים הרבות בהן השמש מפציעה ואז הכל מואר באור יקרות, כשהלב שלי מתחמם בשמחה ואני מרגישה את התודה בכל רמ"ח אבריי בלי להציף או להעלות אותה מתוך מאמץ.

כשאני מתפללת לקדוש-ברוך-הוא שירבה את אוצרותיי, אני באמת מתכוונת לזה. באותו רגע אני רוצה עוד ילדים, פרנסה, בית ועוד מלא דברים. אבל הבקשות שלי מנותקות ובהתעלמות מוחלטת מהיחס למה שכבר קיבלתי ממנו, וכשתפילותיי לא נענות מיד אני תוהה מה מעכב אותן מלהתממש.

לפני כמה ימים היה לבתי הבכורה יום הולדת וקניתי לה מתנה. חשבתי רבות מה לקנות לה ושיתאים לגילה וליכולות שלי, שיהיה חינוכי ויעיל ויכבד אותה. לבסוף קניתי לה שעון יפה והייתי מאוד שמחה ונרגשת כאשר הגשתי לה את החבילה העטופה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

תניחו את הכוס

כישלון זה מתנה

הכל מתנה

בוקר טוב כאן הקב"ה

בתי פתחה את עטיפת המתנה, אבל כשראתה את השעון לבשו פניה ארשת מאוכזבת. "רציתי טלפון" היא הביטה בי במבט עצוב. השעון נזנח בזלזול כשהיא פנתה לעיסוקיה.

כמובן שידעתי שהיא חפצה בטלפון סלולארי בכל מאודה, ובכל זאת, בחרתי במודע לקנות לה משהו אחר שיותר מתאים לגילה, לדעתי. אבל התגובה של הילדה,  שלא הביעה תודה ולא שמחה אפילו לא במעט במה שהענקתי לה, גרמה לי לחשוב פעמיים אם בכלל ארצה להעניק לה עוד מתנות בעתיד.

אבל מה שהדהים אותי באמת, שבסוף סבא שלה נתן לא הטלפון המיוחל – מכשיר ישן וארכאי עם שיחות נכנסות בלבד, היא שמחה בו בדיוק לדקה ואחר כך כבר רצתה שנעשה לה שיחות יוצאות וגם טלפון חכם…

פתאום הבנתי שיכול להיות שאותו דבר קורה ביני ובין אבי שבשמים.

איך אני מצפה לקבל עוד ועוד מתנות ושפע לחיי, כשאני לא מצליחה להכיל ולשמוח במה שכבר ניתן לי? הרי בדיוק כמו ילדתי, אם אקבל עוד אני עלולה להיות לא מרוצה ולהסתבך עם עצמי אפילו עוד יותר.

מיד הבנתי שאם אני רוצה לקבל מתנות גדולות, אני צריכה לשמוח ולהודות באמת על כל המתנות הקטנות שיש לי. שפע גדול יכול לרדת רק לכלי שמוכן לקבל אותו. אם הכלי קטן מדי, לא יהיה מספיק מקום והשפע ישפך ויתבזבז. אני צריכה ללמוד להרחיב את הכלי שלי בסבלנות, בקבלה ובשמחה כדי שביום מן הימים, כשאהיה מוכנה, הקב"ה יעניק לי העוד ועוד שפע רב מטובו ואהבתו האינסופית.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com