הולכת במדבר

הימים ימי ספירת העומר. אנחנו צועדים בדרך, סופרים כל צעד, מונים כל יום. כל אחד בדרך שלו. גם אם השגתי יעד והגעתי למטרה אחת, אני כבר בדרך לעוד אחת, ליעד נוסף.

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם הימים בהם צעדו בני ישראל במדבר, צעידה שהפכה לארבעים שנים. אחרי זמן קצר, מאז שהם החלו את המסע במדבר, היה את מעמד הר סיני המפורסם, קבלת התורה הקדושה שהעניקה לנו את ההגדרה "עם ישראל".

לכתך אחרי במדבר…

ומה היה שם? מדבר. הרבה חול. הרבה שמים. הרבה ניסים גדולים, אבל גם ניסיונות לא פשוטים.

מאמרים נוספים בנושא:

רק לכבד

לרגע הזה חיכיתי!

דברים שלא חווים כל יום

עוד מעט השמים יתבהרו

השנה יותר מתמיד אני מזדהה עם ימי ספירת העומר.

כן, גם אני בימי אבלות, אבל לא רק על תלמידיו היקרים של רבי עקיבא, אלא גם עלינו. על הניסיון שאנו עוברים. אני בימים פחות שמחים בחיים שלי. ואני רק בדרך, למרות שיש לנו בית, תודה לא-ל, וחיים עם שגרה מבורכת והכל מתנהל בדרך הטבע, השנה הקב"ה הראה לנו שיש מנהיג ומחליט לעולם. פתאום, הדברים הקבועים שמעניקים ביטחון ושלווה נראים תפלים מתמיד. ההבנה שלמרות שאנחנו כאן בעולם הגשמי הזה, אנחנו בעצם פוסעים רק בפרוזדור המוביל לעולם הבא.

אתם יודעים כמה אני אוהבת את חג הפסח? המון. זה חג של חירות, חג האביב, חג הגאולה. אבל אני הייתי מנותקת, כל כך מרוחקת מכל היופי הזה. השנה אני לא מרגישה את עניין ה"בני חורין". השנה אני 'בת חורים' – כולי מחוררת… שתיתי דמעות בכמות של יותר מארבע כוסות. ולא, לא היה צריך בכלל מרור כשלכל האוכל היה ממילא טעם מר של כאב.

השנה ישבתי בלית ברירה בשולחן הסדר ושאלתי את אלוקים, 'איך אני אמורה להרגיש?!? איך אני יכולה להרגיש גאולה כשהאבל כל כך טרי והגלות הפרטית שלי רק מתחילה?!?… ובכלל, מי חושב על יציאת מצרים כשאני במיצר הנורא הזה של הניסיון שנתת לי?'

את חג הפסח הזה רציתי לחגוג בשמחה רבה, רציתי לבשר את הבשורה המשמחת על ההיריון שהיה לי למשפחה היקרה. אבל עכשיו, אני יושבת אבלה וחפוית ראש, מכונסת בתוך עצמי. שותקת, דוממת. מה עוד נשאר לומר? איך אפשר להעלות על השפתיים את המצב ההפוך הזה?

אני מביטה בכפות הידיים שלי, הן ריקות עכשיו. מחבקות בכאב את עצמן. והראש שלי? הוא רחוק מכאן. המחשבה שלי נמצאת תחת כיסא הכבוד, מלווה את האוצר היקר שלי, את התינוק שנולד בטרם עת, כי את האוצר היקר שלי אלוקים לקח שיהיה קרוב אליו, ובי נותר חלל עצום.

הצער גובר והדמעות רק זולגות. כן, דווקא בו הוא בחר מכל העוללים. בו ובנו. למה? מדוע? לא אדע זאת לעולם.

חיכיתי לו. אהבתי אותו. חשבתי עליו כל הזמן כשהוא עוד היה חי ונושם בתוכי. הוא מילא אותי באושר. ועכשיו, הוא יצא ממני בכאב ובדממה. איך אפשר לחיות לצד הכאב הגדול הזה? איך אפשר לחגוג חירות כשאני במאסר נפשי עמוק? איך חג הפסח שאני כל כך אוהבת הפך למעין יום תשעה באב פרטי?

אולי גם זה יעניין אתכם:

אבא, תשמור עליהם!

במקום שהשכל נגמר

זה לא מה שרואים

ואפילו בהסתרה

אלוקים, אנחנו לא מבינים כלום. אז אתה יודע, אני נכנעת. דוממת. זה מסוג הרגעים של "וידום אהרון". יש מצבים בחיים, יש ניסיונות שאין לנו בהם שמץ של הבנה. יש כאבים שאין עליהם נחמה. יש שאלות שאפילו לא נשאלות. קטונתי, אני מודה. אין לי שמץ של מושג למה זה קרה לנו. אבל דבר אחד אני כן יודעת, במקום בו השכל נגמר – שם מתחילה האמונה! דווקא כשאנחנו לא יודעים להסביר ואין שום היגיון, דווקא שם אנחנו נדרשים להאמין סוג של אמונה עיוורת, אמונה שלמה. למה? כי אני לא מבין, כי זה לא מסתדר לפי העולם הזה, כי זה היפך הטבע. זאת האמונה. ואני מאמינה שאלוקים ברא את העולם ותכנן את השתלשלות הדברים.

ואנחנו? אנחנו חלק בתוכנית האלוקית. וכנראה שזה היה הייעוד של הנשמה הקדושה שהייתה אצלי עד לא מזמן. ואלוקים בחר בנו להשתתף בתיקון הקצר הזה שלו. אבל איך מתנתקים מהרגש הפנימי הזה? איך יוצאים מן המצר האישי? ואיך בכלל רואים שזה רק לטובה?!?

בעלי שיושב לצדי מסתכל עלי ברחמים ומתחיל לשיר חרישית, "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה… גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד! אני עומד! אני עומד!…" ושוב הדמעות זולגות על לחיי. אני לא מסוגלת, הכל כך טרי, הרגשות, החוויות, המראות… אלוקים, אני מתפללת להארה הקטנה הזו שתעזור לי להבין מה אתה מצפה ממני…

ואפילו בהסתרה – אבי בן ישראל ונהוראי תורג'מן

השנה הזאת אני מרפה. השנה הזדהיתי עם המצה שהיא מאכל האמונה. כן, חשוך לי ואני זקוקה להרבה מאוד אמונה, לתקווה, כדי לזכות בקריעת ים סוף הפרטית שלי.

ועכשיו, בימים האלה בהם אני הולכת במדבר, אני מנסה לאסוף כוחות מן המידות ומבקשת חסד מהקב"ה, גבורה – שייתן לי לחוש את הכוח שיש בתוכי כדי שאצליח להתמודד ולהתגבר על הקושי הזה. תפארת –  היא ספירת הדעת, לדעת שהידיעה שלי מוגבלת ורק הקב"ה יודע הכי טוב מה נכון עבורנו ומה הכי מדויק. נצח – תן לי לנצח את השכל. עזור לי לאחוז באמונה שהכל לטובה, שזה לטובה. ואז, אזכה להוד – להודות גם על זה. יסוד – זאת ספירה שמחברת ומקשרת, כמו בניין שלם שנתמך על יסודות טובים.

כולי תפילה שנזכה להיות מקושרים לאמונה, לאלוקים ולצדיקים כמו שכתוב – "צדיק יסוד עולם" (הספירה הזו מסמלת התקשרות לצדיק) כי זה יסוד קיומנו. ויהי רצון שהיסודות שלנו יהיו תמיד חזקים ולא ניפול ונישבר מן הרוחות והטלטלות, אלא נעמוד איתנים מולם עם הרבה כוחות ושמחה, אמן.

* * *

טליה לוי (B.A בחינוך) מורה, מדריכת כלות מוסמכת ומקצועית. לומדת, כותבת ועוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. ניסיון רב בתחום הכתיבה. נשוטה ואמא לארבע ילדים, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com. בקרו בדף הפייסבוק שלי: טליה לוי-ברסלב ישראל