סוף עמוד…

קרה לכם שקראתם ספר, וכשהגעתם לסוף העמוד שמתם לב שהעיניים אומנם קראו כל שורה ושורה אבל הראש היה במקום אחר?

קרה לכם ששמתם סיר מרק על הגז וחיכיתם לכבות את האש לפני שהמרק יגלוש, אך ברגע שהמרק גלש שמתם לב שהעיניים היו אכן על הסיר אבל הראש היה במקום אחר?

ואולי קרה לכם שכאשר ישבתם עם בן/בת הזוג על כוס קפה, בדיוק שנשאלת לעצה או הכוונה, שמת לב שהעיניים אומנם היו ממוקדות באדם היושב מולך אבל הראש, כן הראש, היה במקום אחר?!

מה עושים כשהעיניים אכן היו בכל שורה אבל הראש במקום אחר? ובכן, יש שלוש אפשרויות: להתחיל לקרוא מההתחלה, לדלג על העמוד ולהמשיך הלאה, לסגור את הספר.

ישנו מצב שנקרא "סוף עמוד" והוא מצב שבו נותנים תשומת לב, פתאום שמים לב שלא היינו ממוקדים ומרוכזים, זה הרגע בו הבנו שאנחנו ממש לא "כאן ועכשיו". שוטטנו עם הראש למקום אחר, למקום בעבר או להיכנשהו בעתיד. אבל מה שבטוח, כאן ממש לא היינו.

ישנם ממדי זמן – יש עבר, עתיד ויש הווה. אנו חיים בכל ממדי הזמן ויש בהם תועלת. העבר מביא עמו ערכים, שורשים וזיכרונות חשובים, ריחות וטעמים שיש בהם ערך, נוסטלגיה ועוד. העתיד, מביא חזון, מטרה ויעדים. כשיש מטרה, אפשר לבנות מסלול לכיוונה. כך מגיעים להישגים ולעשייה טובה.

הבעיה מתחילה כאשר אדם תקוע בעברו, מתרפק, חושב עליו ומדבר עליו כל הזמן, כשהוא תקוע שם "במינון יתר". למשל, אדם מעלעל באלבום התמונות (מן הסתם, שחור לבן) ומספר שוב ושוב את הסיפורים של התקופה ההיא. הוא אוסף חפצים מהעבר, מחברות ישנות. הבית עמוס בכל מה שהוא שומר, בגיל מבוגר הוא מספר שוב ושוב על תקופתו הזוהרת כשהיה חייל צעיר בצבא.

מאמרים נוספים בנושא:

החוק הבלתי כתוב של החיים

זמן, זה כל העניין

אבא'לה, הגיע הזמן להזיז דברים

הגיע הזמן להתקדם בחיים

ניתוק זמני

גנב הזמן, שמעתם עליו?

זזים כל הזמן

אף פעם אל תגיד אף פעם

להתחיל מההתחלה?

משהו חדש עומד להתחיל

עכשיו, זה רק רצון!

ההווה הוא מתנה

או, אנשים שעברו טראומה כלשהי (התאלמנו, תאונת דרכים, פיגוע טרור, מלחמה, התעללות על כל צורותיה וכדומה) ומאז הם מתעסקים כל הזמן בנושא. הם מתנדבים, מרצים בתיכונים ומקיימים סדנאות תמיכה שונות. לא נוכל לומר להם להפסיק כי הם עושים חסד גדול, אבל לעצמם הם עושים מהלך שמקבע את העבר. לרוב, מבחינה פיזית רפואית, אנשי העבר סובלים מבעיות של עצירות או עצב ודיכאון.

בעיה ישנה גם אם האדם תקוע בעתיד. אם הוא חושב ומתארגן כל הזמן למטלות המחר, כשהוא עושה משהו הוא לא נהנה מכיוון שהראש שלו כבר נמצא עמוק בפרויקט הבא. הוא צמוד ליומן ומגיע להישגים, אבל זה עולה לו במחיר של דאגה, לחץ ומתח. אם הוא עסוק בעתיד הרחוק יותר אז הוא ממש "עפיפון מרחף", רק חולם על פרויקטים אך לא מיישם ומממש אותם. הוא לא מחובר למציאות וזה עולה בבעיות הזנחה.

הכרתי אישה בת 47 שסיפרה לי איך תיראה שמלת הכלה שלה ומה ילבש בעלה בחתונה, מה תלבש אמא שלה, מה יוגש בקבלת הפנים וכו'… אצלה, הכל היה מאורגן בראש, אלא שבן זוג לא היה לה…

ממד הזמן של ההווה הוא מה שיש לנו, לא העבר אמור לנהל אותנו וגם לא העתיד שטרם הגיע. כאן ועכשיו זה מה שיש!  ומי שמגדיל את נוכחותו בהווה מוצא יותר רגעי אושר, רוגע והצלחה בחייו!

מסתבר, שבודדים אכן נמצאים במצב של כאן ועכשיו. רובנו מפוזרים בממדי הזמן השונים ונמצאים מעט מדי זמן בהווה.

הדרך לרפא את עצמנו היא להגדיל את שעות הנוכחות שלנו בהווה, ב"כאן ועכשיו". הדבר המאוזן הוא להיות מחובר לכל הזמנים במינון מסוים ומוגבל – ללמוד מהעבר, להפיק לקחים, ליהנות מזיכרונות, אבל לא להתנחל שם. וטוב לחשוב גם על העתיד ולפתח מטרות וחזון, אבל לא להתיישב שם ללא עשייה.

איך מגדילים את זמני השהייה שלנו בהווה? איך המחשבות, הרגשות, התגובות והמעשים שלנו יהיו קשורים בהווה?

יש כמה דרכים-צעדים לעשות זאת.

צעד ראשון הוא "סוף עמוד". יש לעצור כל יום, לעצור כדי להתבונן, לעצור כדי לשאול שאלות, לעצור כדי לתת תשומת לב לדברים ולא להמשיך באוטומט. לעצור כשמבשלים, לשים לב למי אני מבשל ומה הברכות שאני מברך את האוכלים? לעצור במהלך הקניות בסופר ולתת תשומת לב לנושא הקניות, לעצור כשאני משקה את העציצים ולהתבונן מה הם צריכים? שמש? צל? לעצור כשאני רץ מפעילות לפעילות ולתת תשומת לב ולשאול: מה אני הכי רוצה לעשות? האם אני יכול לעשות אחרת? האם אני צריך לעשות זאת? איך? וכן הלאה.

צעד שני הוא להתבודד על הנושא שעלה. אחרי העצירה ומתן תשומת לב לנושא שעלה, טוב להתבודד עליו, לברר ביני לבין עצמי ולהתפלל עליו.

בחיים היהודיים יש המון "סוף עמוד" ועצירות לתשומת לב. ברכה אחרי יציאה מהנוחיות זה "סוף עמוד", הדלקת נרות, תפילת הדרך זה "סוף עמוד", שמירת שבת זה "סוף עמוד" ארוך הנמשך 25 שעות.

כל ההנהגות היהודיות הן הנהגות שמגבירות נוכחות בכאן ועכשיו. כמה פעמים אנו מברכים "ברכת אשר יצר" תוך הליכה לפעילות הבאה שלנו ובלי תשומת לב לברכה? כמה פעמים אנו מתפללים בבית הכנסת ואחרי זמן מה אנו מגלים שהעברנו דפים בסידור לפי קצב החזן, העיניים אומנם עברו שורה שורה אבל הראש, כן שוב הראש, היה במקום אחר?

אח… איזה יופי שקיבלנו המון אפשרויות לעצירה ול"סוף עמוד".

ואתם יודעים מה, הבשורה היא שלא צריך כאן עבודה קשה. עצם העצירה היומית, עם קריאת מאמר זה – כבר מתחילה להזיז אותנו למקום מאוזן וקרוב יותר לכאן ועכשיו.

ועכשיו, אחרי ששמתם לב שהראש היה במקום אחר,

יש שלוש אפשרויות…

להתחיל לקרוא מההתחלה,

לדלג על המאמר הזה,

לצאת מהאתר הזה.

מה אתם בוחרים לעשות?

האמת, לא משנה מה תבחרו, כל האפשרויות הביאו אתכם לעצירה והתבוננות.

כל הדרכים הללו הן "סוף עמוד".

* * *

עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספר "49 ימי מסע", להזמנת הספר וסדנאות בריאות: 050-5574065, ednakadosh18@gmail.com וכן באתר www.ednakadosh.com