דווקא עכשיו?!

קצת משעמם לי בתקופה האחרונה.

כלומר, שלא יהיו פה טעויות, ברור שאני כל הזמן בטורבו ועל מאה קמ"ש. אני עפה בלי מעצורים ואין לי דקה לנשום מרוב מטלות ורצונות. אבל בתוך העשייה, אני מרגישה יבשושיות כזאת, לא מגיעה לשיאים. כאילו הכל קצת רדום, פושר, רדוד. פרווה – לא לכאן ולא לכאן, מחכה, מתבשל על אש קטנה, לא קשה ולא רך, לא נא אך לא מוכן, בממתינה מציקה לשיחה שלא נגמרת מהעבר השני של הקו.

מזג האוויר החורפי ומעט שעות האור גורמים לנו להתכנס הרבה בבית. הקור שבחוץ יוצר כור היתוך פנימי כש'כולם על כולם' אצלנו ואין גירויים חיצוניים.

גם בעבודה אין יותר מדי התפתחויות ואני לא יוצאת הרבה לשיחות והופעות, כמו בקיץ שעבר.

בקושי רואה חברות את שלי ומזמן לא עשינו ערב נשים. השגרה מעייפת וכל אחד משתבלל לתוך עצמו ולחייו.

מצב ביניים כזה – לא האורות של חנוכה ולא השמחה של פורים. בסך הכל ראש השנה לאילנות. ארוחת ערב מוזרה במגוון יוצא דופן של פירות יבשים, שמרוב צורות וצבעים מצ'וקמקים אין לך כבר מושג איזה פרי אתה אוכל עכשיו.

משום מה, גם הכל יבש, כמו התקופה הזאת ממש. לא טרי, לא רענן, לא פורח או מבשר. אנחנו מנסים לשדרג ותוקעים אגוז בתוך תמר. סוג של גורמה שחווים בט"ו בשבט.

מאמרים נוספים בנושא:

הוא אמר שאין ייאוש

הכל מתחיל בגרעין
אני כאן כדי להישאר
העיירה הקסומה
האדם הוא עץ

רגע לפני שאתם מתייאשים
תן לי סימן
אף פעם אל תגיד אף פעם

אני תוהה מדוע אנו מציינים את המועד הזה בתקופה כה משמימה? לא יכולנו לחגוג לאילנות בזמן פריחתם באביב? הרי זה הרבה יותר מרהיב ובוודאי יותר מתאים.

או, למשל, בקיץ בזמן הקציר, כשהעצים עמוסי פירות ואנו יכולים לחזות בפלא הגדול שבבריאה ולהודות על כל הטוב שניתן לנו?

או אפילו לקראת הסתיו, בזמן הנטיעות, כשאפשר לראות את הפוטנציאל ולחוות את התקווה, הסקרנות וההתרגשות לקראת העתיד לבוא?

אבל דווקא עומדים בחורף, כשהעצים מבוישים במערומיהם ואנו שרים "השקדייה פורחת", כי זה העץ המוזר היחידי שפריחתו בחורף בולטת בתפאורת הענפים החומים והריקים, דווקא אז חוגגים ראש השנה לאילנות. אין התחלה חדשה וגם לא רואים ניצני סוף. הכל מוסתר בפנים עמוק. רדום, מחכה, מתבשל על אש קטנה. לא לכאן ולא לכאן, לא נא אך לא מוכן, באמצע, בממתינה מציקה לשיחה שלא נגמרת מהעבר השני של הקו.

בדיוק כמוני. לא בתחילת הדרך, אבל עדיין לא הגעתי. בתוך תהליך, צועדת במתינות ובלי קפיצות הדרך. נבנית, גודלת בשקט, בלי שמבחינים. בתוך הגולם מתמודדת עם השעמום בידיעה שעוד מעט אהיה פרפר מדהים, אפרוש כנפיים ואעוף למרחקים.

ובינתיים? בינתיים אשקוט ואתכנס פנימה, אמשיך לעמול בלי לעשות הרבה רעש מסביב, אקשיב לממתינה בסבלנות ואנסה לנצל את הזמן להקשיב לעצמי ולקולות שסביבי, לספוג, להכיל, להרפות, לעשות חשבון נפש. להשתעמם ופשוט לקבל את הרגע הזה ולהתרגש גם ממנו.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com