קצת לשמוח
ברור לי שאני חיה בסרט. השאלה היא, איזה מהסרטים מציאותי ואיזה הוא מדע בדיוני? שרון רוטר לא מבקשת הרבה, רק קצת לשמוח.
כבר חודש וחצי אני רודפת אחרי השמחה. משום מה, אני מרגישה שלא משנה אילו מאמצים אני עושה כדי לתפוס אותה, היא מצידה לא דופקת לי חשבון וחומקת ממני כל אימת שאני רק מצליחה לגעת בקצה שמלתה. אני מחכה להדבק בה, להתעטף בה ולנוח על זרי הדפנה. מבקשת שתשכון בי, שתגור אצלי, שאעשה לה חדר משלה אצלי בלב. שאני אהיה התינוקת שלה והיא שלי. אבל היא ממשיכה להתחמק, ואני נאלצת להמשיך לחפש אותה שוב ושוב.
כבר כמעט פורים, ואני מרגישה שאולי לא אצליח לנצח במלחמה הזאת. האם זה כשלון ידוע מראש? אני שואלת את עצמי. האם לא אוכל להרגיש עוד שמחה אמיתית, מתפרצת שפותחת את הלב, ושאחריה יש אדוות של שמחה שכמו גלים ממלאות את הנשמה והגוף רוצה לפצוח במחול, למחוא כף ולשיר בקול גדול "טוב לי טוב לי טוב לי"?!?
אני מדמיינת ומדמיינת עד שהמציאות שוב טופחת על פניי ומחזירה אותי לקרקע, ואז אני נוחתת ברעש גדול. הפער בין הדמיון למציאות נהיה עמוק ורחב מרגע לרגע ואני חוששת שלא אצליח להתגבר.
ארגז הכלים שלי מוכן בשלוף לעזור לי להתמודד. אבל איזה כלי אוציא ממנו עכשיו?
די ברור לי שאני חיה בסרט. השאלה היא, איזה מהסרטים מציאותי ואיזה הוא מדע בדיוני?
האם הפנטזיה שלי על איך נראית ומרגישה השמחה היא האמיתית? האם רק כשאני פוצחת במחול סוער והלב מתפוצץ על גדותיו אני שמחה? ומה עם כל שאר הזמן?
מאמרים נוספים בנושא:
בשמחה תמיד?!
איך נהיה שמחים?
האלף-בית של החיים
לא נפסיק את השמחה – בריו חקשור
איפה בחיים שלי אני יכולה למצוא שמחות, אולי קטנות יותר, אבל כאלה שמעלות לי חיוך על הפנים וגורמות לי להרגיש לרגע קל כמו נוצה?
שאלתי ושאלתי וכעת הגיע הזמן לעמול, לחפש וגם להשיב לעצמי.
ובאמת, בבחינה מדוקדקת יותר ובעזרת משקפי איתור, את השמחה לא הייתי צריכה לחפש הרבה כדי למצוא אותה.
נכון, לא בווליום גבוה כמו שציפיתי, אבל ברגע שאיתרתי רגעים קטנים של נחת שהרחיבו לי את הלב כבר היה יותר קל, אפילו לסחוף את הילדים למעגל קטן של ריקוד ומחיאת כף.
חיוך קטן בעיניים בורקות של הילד, הסנפה של ריח התינוק, שיר חמוד שניגן ברדיו, ביקור של אמא שלי אצלי, ליין חדש בגיטרה, אוכל טעים שיצא לי, ואפילו הרגע בו הצלחתי להוריד את הכתמים מהתחפושת של שנה שעברה. שמחות קטנות ומספקות, כמו סוכריות קופצות.
וברגע שהבנתי שכלי הנשק שלי לא מתאים למלחמה הזאת, ושכדאי להחליף טקטיקה, התחלתי באמת לנצח ושמתי לב שבאמת הכל עניין של הסתכלות. הרבה פעמים אני מאוד קשוחה עם עצמי, עם דעותיי ועם איך שנראה לי שהעולם צריך להתנהל, אבל בסופו של דבר, בשורה התחתונה, יש כל כך הרבה סוגי משקפיים וכדאי לבחור את אלו שכשארכיב אותם ארגיש בהם הכי נעים ונכון וטוב. כי גם אוותר על הצדק, הגבורה והדין, על המסכנות, ההתקרבנות, הבלבול, הקנאה, הכעס והגאווה, אז אוכל לאפשר מקום למשהו אחר להיכנס. משהו שהוא גם נכון וראוי ואפשרי.
ואולי מעט נחת זה מספיק כדי להיות שמחה? כי ברגע ששמתי את משקפי איתור השמחה, פתאום גיליתי אותה במקומות שלא חשבתי שהיא קיימת, ואז היא התרחבה, חדרה ומילאה אותי לרגעים ארוכים יותר.
ואולי בסוף אפילו באמת אצטרך לפנות לה חדר אצלי בלב?
כבר פותחת בהכנות לשיפוצים….פורים שמייח!
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור