עצמאות בחיתולים

הבן הרביעי שלי, דוד, הוא ילד עצמאי מאוד. כל כך קטן וכבר ניתן להבחין בתבניות של רצון אבסולוטי לבגרות ועצמאות.

נכון, זה ידוע שגיל ההתבגרות של פעוטות מתחיל בערך בזמן הזה ואיתו גם הרצון "לעשות לבד", אבל במקרה המדובר, הילד הזה לא אוהב לבקש עזרה ומתעקש לעשות כמעט הכל לבד.

אני אוהבת שהילדים שלי עצמאיים, למרות שאני לא מהאימהות המשחררות האלו שלא אכפת להן שיגרבו לבד גרביים לא תואמות, או יתלבשו בחולצה הפוכה. אבל בגדול, זה שהם עצמאיים משרת אותי ומפנה לי מעט זמן לטפל בכל שאר הדברים, ואולי גם לשבת כמה דקות ביום בנחת על הכורסה (לא קרה כבר כמה שנים אבל "עוד לא אבדה תקוותנו").

אבל, לפעמים, עצמאות יתר או כזו שלא תואמת את היכולות הקוגניטיביות והמוטוריות של הילד יכולה לעצבן, להטריד ולהפריע.

למשל, זה מאוד חמוד לראות את דוד גורר אחריו כיסא גדול במטבח עד לכיריים, שם הוא מטפס על הכיסא ומוזג לעצמו עוד מנה מהסיר עם האורז. הבעיה היא, שבדרך חזרה הוא שופך את גרגירי האורז לכל עבר, כמו מסמן לעצמו את שביל המילוט מהכיריים עד השולחן בחזרה. מיותר לציין שאת הכיסא הוא לא מחזיר למקום. אני ואחיו הגדולים יושבים ליד השולחן ומביטים בבלגאן שהוא משאיר אחריו. הם צוחקים צחוק גדול ואני רוטנת בייבבה, "אבל למה? למה לא ביקשת ממני שאמזוג לך כמו שכולם מבקשים?"

אני יודעת שעלי לעודד אותו להיות עצמאי, אבל כשזה בא על חשבוני אני עושה חישוב לטווח קצר. יכול להיות שזה גול עצמי, כשאני מדכאת את הרצון שלו לעצמאות ומעודדת אותו להשתמש בשירותיי, אבל למי יש כוח לסדר את כל המדף של הבגדים רק כי הוא רצה לקחת זוג מכנסיים?

מאמרים נוספים בנושא:

עצמאות, זאת לא רק מילה

לאן דרכינו פונות?

הנס של עד הלום

מכלוף הגדול

חלום ילדות

על מגש של כסף

שאלת התם

יום העצמאות של מדינת ישראל מתקרב, ויחד עם השאיפה הבומבסטית של דוד לעצמאות אני בוחנת את העצמאות שלנו כמדינה ושלי בה כפרט.

במה מתבטאת העצמאות שלנו? האם אנו באמת יכולים לנהוג בעצמאות? מה קורה כשאנחנו בוחרים לנהוג בעצמאות? איך מתייחסים לעצמאות שלנו אלו הסובבים אותנו?

לפעמים נדמה לי שדווקא המדינה שלנו, בשונה מדוד בני, יש לה את הכלים והיכולת הטכנית וה"פיזית" כביכול לעצמאות אמתית עם כל ההשלכות שטמונות בריבונות על הארץ, אבל בפועל אנו מנצלים רק מעט מהיכולות הללו. המדינה יכולה למזוג לעצמה עוד מנת אורז מהסיר, אבל מעדיפה במקרים מסוימים לתת לאחרים לשרת אותה או לא לאכול עוד מנה כלל.

ייתכן שבתחילת הדרך שלנו, שעדיין לא היה לנו כל כך הרבה מה להפסיד ואולי היינו אמיצים יותר ומחוברים לתכלית, לזהות, לסיבה להיותנו פה, אולי אז היינו כמו דוד שלי (שאנחנו קוראים לו בן גוריון בגלל השערות המצחיקות שלו). קטנים, פספוסים ובלי קבלות, אבל חזקים ברצון, במטרה ובחזון, ולפי כך בטוחים ביכולותינו למזוג לנו כמה אורז שנרצה מהסיר.

אבל היום, מרוב שהתבלבלנו, לא ברור לנו שאנחנו באמת זכאים לקבל עוד מנה מהסיר ונדמה לנו שאנו צריכים לחלוק בסיר הזה, עד כדי כך, שלעיתים אנחנו אפילו מוותרים על המנה הנוספת המגיעה לנו.

גם אני, כפרט, בוחנת את העצמאות שלי ביחס למדינה. גם אני מרגישה שלמרות שאני מסתובבת חופשי ומרגישה בעלות על האדמה, יש לי תמיד תחושה עמוק פנימה כאילו אני נמצאת פה על תנאי, עד שתוכח זכאותי הבלעדית על האדמה הזאת, עד שכולם ידעו בבירור שאני שייכת לפה ואז אוכל סופסוף להפסיק להתנצל ולרצות למצוא חן בעיני כל השאר.

הייתי רוצה להיות יותר כמו דוד שלי, אולי קטנה ולא ממש יכולה, אבל בטוחה ברצון שלי ובזכות שיש לי לקבל את המנה שלי בלי לבקש מאף אחד שום דבר, בלי להתנצל או לדאוג מהבלגאן שהשארתי אחריי. אין לי ספק שמעצם התעוזה והביטחון תתקבל היוזמה שלי על כולם, תהיה תגובתם אשר תהיה.

עובדה, כבר עשינו את זה פעם, בהתחלה, כשהיינו רק בני שנתיים, מדינה בחיתולים ועם רצון בומבסטי לעצמאות.

"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים…"

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com