אהבה נדושה

היא הסתכלה עליו מפינת החדר עמוס האנשים. האם הוא יבין? האם היא יכולה לקוות שהוא ידע מהי באמת מרגישה? הרגע הקסום התנפץ מקול חזק של מים ברקע… המבטים שלהם נפגשו, ואז היא לחשה לו "אם אתה אוהב אותי, תעשה את זה בשבילי… תתחתן איתי…"

את הסצנה הנדושה, אהבה סטייל הוליווד, תמצאו בכל רומן הוליוודי או בסרטי הצ'יק פליק למיניהם. אם הוליווד מעריכה נצחיות, אז הקשר בין גבר ואישה צריכים להיות מוצגים בטריילר הרומנטי האחרון. עומק האהבה שהם אוחזים בה כל כך רדוד, כזו שלעולם אי אפשר להעמיד במבחני החיים. היא כל כך שטחית, שאפילו עלה נידף ברוח יכול לגרום לה רעידת אדמה עשר בסולם ריכטר.

אבל זה משהו שהרבה מערכות זוגיות מתחילות איתו. הם מחכים לזיקוקי הדינור, ובהמשך לפסקול שילווה אותם. הם רוצים שהקשר ביניהם יהיה סרט הוליוודי, לא פחות, עם כל הפניות הרגשיות לקהל והנוף הפריזאי ברקע. הבעיה היא שהחיים האמיתיים נכנסים באמצע ואז הכל נסדק. הזוג נשאר למרר בבכי כשהפסקול של טיטאניק מתנגן מאחור.

אהבה, היא אף לא אחד מהדברים שהוזכרו בפסקאות למעלה. אהבה – אהבה אמיתית – גדלה ומתפתחת אחרי ששני חצאים הופכים לשלם אחד, והיא מתחזקת עם כל ניסיון, מבחן או אתגר שבני הזוג צולחים אותם!

לכן, כדי להבהיר יותר את הנקודה הזו, לקחתי את הסצנה המודגשת והמרגשת והלא מציאותית מלמעלה ושכתבתי אותה למשהו קצת יותר ריאליסטי. וזה הולך ככה:

היא הסתכלה עליו מפינת החדר. ילדים שכבו על רצפת הסלון כשהם סובלים מכאבי בטן בגלל הווירוס שתקף אותם, כל אחד לפי מנת חלקו. הראש שלה היה מסוחרר, אחרי כמה לילות של חוסר שינה מזעזע כשהיא מנקה אחרי הילדים שהקיאו כל הזמן… לפתע משהו קוטע את המחשבות שלה, קול חזק (של מים?) מכיוון האמבטיה. אחד הילדים לא הצליח להגיע והקיא על הרצפה. המבטים שלהם נפגשו, הוא בקושי הצליח לשמוע אותה לוחשת, "אם אתה אוהב אותי, תנקה את זה…" האביר שטיפת שינה לא נראתה על פניו קם, ובהכרזת אהבה שקטה לקח את מקל הספונג'ה האדום והחל לנקות את הראיות שהיו על הרצפה. ואז, הוא הסתכל עליה וכל ההיסטוריה המשותפת וכל שנות נישואיהם נמתחו ביניהם – עבר, הווה ועתיד, בעזרת השם, ובקול מלא ברגש הוא אמר, "תודה לא-ל על רצפה מבלטות ולא שטיחים…"

וזאת, חברים יקרה, אהבה אמיתית!

מאמרים נוספים בנושא:

אהבה טהורה

ותודה על האישה

אהבה אמיתית?

עשרת הדיברות לבעל

כל יום מחדש

שניים זה ביחד

זוג טוב עושה שיעורי בית

כאן בונים גן עדן

בריתי שלום

לא מעט אנשים צועדים לחופה כשהוליווד מלווה אותם ברקע, במחשבות שלהם, עם כל המשפטים המעושים והמטופשים, תפאורה וסצנות שכבר נאמרו על ידי השחקנים האמיתיים. חיים אמיתיים, כפי שתיכף נבין, הם שום כלום מהמחשבות והדמיונות שלנו לעומת מה שהם באמת. בחיים, צריך לשלם חשבונות, לטפל בילדים ובמחויבות משפחתית, לחץ עבודה… והרשימה עוד ארוכה. תמיד יחכה בפינה איזה אתגר שצריך להתגבר עליו, עניין שצריך לפתור עם החלטה אמיצה, תפניות אישיות בלתי צפויות והרבה הרגלים שצריך לשנות… באופן עקרוני, שום דבר לא מזכיר בקמצוץ את הדמות היפה ההיא מהמסך הגדול. רק מה, אנחנו עדיין אוחזים בסטריאוטיפים מיושנים ומרגישים איך האכזבה ננעצת בנו כמו סכין, כשבן/בת הזוג לא מתאימים לדמויות הדמיוניות שחשבנו שהם יהיו לפני החתונה. ככה עף לו האושר הזוגי מהחלון.

אני תמיד מתפעלת מזוגות שצעדו לחופה מתוך שידוך, ולא סתם. החתן והכלה הפוטנציאלים מגיעים למסקנה שזה זה אחרי כמה פגישות, ומחליטים לבלות את שארית חייהם ביחד. בלי חופשות יד-ביד ארוכות על חוף או ריבים ברכב באמצע צומת עמוס ברכבים. בלי ציפיות. רק עם הידיעה הפשוטה שהאדם הזה עונה על כל הקריטריונים של מי שהם רוצים לבנות איתו את הבית היהודי המתוק והפשוט שלהם. כי בסוף היום, מה מקבלים מ"זוגיות" הוליוודית שכל כולה מבוססת על התאהבות רגעית? כלום.

אהבה, למי שלא יודע, באה עם הזמן, אחרי מאבקים ואתגרים שבני הזוג חלקו ביחד וצלחו אותם! אהבה היא גם משהו שנבנה על דגנים שנשפכו בבוקר על הרצפה, לילות לבנים עם תינוק שמוציא שיניים או כאבי בטן בגלל גזים. היא בנויה ממעשי חסד בין בני הזוג. אהבה היא לראות את בן הזוג מחבק חיבוק אוהב את הילד שבוכה, או כשמלווים אותם בבוקר לדלת כשהם יוצאים ליום שלהם. אהבה היא ארוחת צהריים שמחכה במקרר, או שיחת 'מה שלומך והכל בסדר?' באמצע היום. אהבה היא לדבוק ביחד בעליות ובירידות שמלווים כל קשר זוגי, להבין שבן/בת הזוג הם לא שחקנים מהוליווד או דוגמנים מהפרסומת למשחת השיניים שעל תחנת האוטובוס מתחת לבית. אהבה היא להפוך סיטואציה בלתי אפשרית לאפשרית, ולהבין שהיא נתינה – ועוד נתינה. אהבה היא להיות מוערך ואהוב. אהבה היא מה שקורה אחרי שנים של הפקדת דברים קטנים וגדולים בבנק הנישואים – השיא של העבודה הקשה – עם פוטנציאל לתשואה גדולה, אם כל אחד עוקב אחרי ההוראות.

בורא עולם, דרך תורתו הקדושה, סידר לנו מערכת חוקים שמקיפה את כל ההיבטים של חיי הנישואין – מהחוקים הכי אינטימיים ועד לשגרתיים ביותר. זו מערכת שלוקחת בחשבון את המגבלות שלנו כבני אדם, ומעלה את הפוטנציאל שלנו הכי גבוה שאפשר – אם אנחנו קוראים את התסריט הנכון, התסריט שלנו. והתסריט הזה לא נכתב על ידי תסריטאי מבריק מהוליווד אלא אך ורק על ידי הקב"ה. התסריט שאנחנו צריכים לעקוב אחריו קשור בקדושה אישית ובהבנה המתבקשת – ששני כוחות שונים ומנוגדים חוברים יחד לכדי יצירה אחת שמצריכה קרקע משותפת ושזקוקה להרבה מאוד עבודה, למרות השוני והבלתי אפשרי שבדבר. מי יכול לומר לנו איך להמשיך הכי טוב בקשר שמצריך עבודה קשה כזו, אבל כזה שיכול להיות אפשרי עם ים של שכר לצדו?

לצערנו, העניין הזה פגע בכולם. פרסומות, שלטי חוצות, מדיה רבת זרועות ועוד – כל אלה מציפים את הראש של כל מי שנתקל בהם בדמיונות וציפיות שהן לא בגדר אנושיות, וזה עוד מבלי להזכיר את הסגידה לחיצוניות, גשמיות ויופי שהפכה את האנושות לעבדי תרבות לא מציאותית.

נכון, זה לא קל להתעלם ולא לשים לב לכל מה שסובב אותנו. זה יותר מדי קורץ ומפתה, הזוג המושלם מהשלט על איזה בניין או תחנת אוטובוס, שבמציאות נפגשו רק לצורך הצילומים ואפילו לא יודעים את השמות אחת של השני… המוח שלנו פיתח חסינות נגד ההיגיון ונסחף מהדמויות והרעיונות הלא מציאותיים, מהמשפחה בפרסומת שאין בין הפרטים שום קשר, אפילו לא חיצוני.

אנחנו חיים בתקופה בה הקווים בין מציאות לפנטזיה היטשטשו מאוד. אדם יכול להישאב לתוך עולם מיסטי ומלא אשליות מבלי לצאת מפתח הדלת. קשרים הפכו סטטיים עם הודעות 'אוהבות' בוואטסאפ ובפייסבוק זה ים של אגדולי לייק. אז מה הפלא שכולנו מרגישים מנותקים מהמקור שלנו? מעצמנו? מאחד מהשני?

איך נשחה נגד הצונאמי שמתקרב אלינו בגלי ענק? איך נדע לבחור את האהבה שתעצים אותנו ולא את זו שתהרוס כל חלקה טובה בתוכנו?

התורה היא ספר של כל הזמנים. וכמו הסרטים הקלאסיים של כל הזמנים (סליחה חברים, אבל יש קו מנחה במאמר הזה…) התורה אף פעם לא יוצאת מהאופנה – ובה, ורק בה, יש את כל התשובות לכל השאלות שלנו. כדי להשיג אהבה נצחית, אנחנו חייבים לשאת את העיניים למי שברא אותנו וחיבר בינינו. כי רק לו יש את התסריט הכי טוב בשבילנו, אם רק נבחר לקרוא אותו ולהציג אותו.

היא בדיוק סבלה מאחד הדברים הכי קשים ובלתי נסבלים שיכולים לקרות באמצע הלילה, היא דרכה על חלק מהלגו של הילדים. צעקה מסמרת שיער (אם כי מאופקת כדי לא להעיר את התינוק) נפלטה מפיה. פתאום, האביר עם הפיג'מה צעד מהחשיכה, "אהה? מה קרה?" הוא שאל מתוך שינה. "את בסדר?" והיא ידעה מעל לכל ספק הקלישאה, באותו רגע בהיר למרות החושך, שהוא אוהב אותה. וזה מספיק.