היה כדאי להיות בסיביר

אווירת קדרות וחרדה שררה בבית הכלא הסובייטי בעיר וילנא. עשרות אסירים מצטופפים בחדר טחוב שהאפילה שולטת בו ללא מצרים, ביניהם מספר בחורי ישיבה מברנוביץ' שנעצרו בוילנא לאחר שניסו להימלט על נפשם במלחמת העולם השנייה.

אחד הבחורים – יצחק גלבך שמו, שמאז היותו ילד בן 12 התקרב לחסידות ברסלב, מתעקש לא להודות ולא לחתום על שום מסמך שעלול להפליל אותו, אולם לאחר ימים ארוכים ומתישים בהם עבר חקירות צולבות ומענות, השתכנע מדברי חבריו לחתום על חלק מההאשמות השקריות, כך ייצא מהמרתפים המצחינים ולפחות יזכה לפת לחם, ובעיקר, לאוויר צח לנשימה.

השופטים חרצו את דינו לחמש שנות גירוש למחנה עבודה בסיביר הרחוקה והקפואה. בדיעבד, התברר שהגזירה הזו למעשה הצילה את חייו, שכן תקופה קצרה לאחר שעלה על הרכבת הנוסעת לסיביר, כבשו הנאצים את וילנא והובילו את היהודים שבה – כולל אלו שישבו בבית הכלא – אל מחנות ההשמדה.

תלאות רבות עבר יצחק בסיביר, התפילין והציצית שלו נגזלו ממנו, וכפי שהעיד בזקנותו, "רק הודות לעצה המופלאה של רבי נחמן מברסלב – ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו – שנתנו לי הרגשה של קרבה מופלאה להשם יתברך", הוא הצליח לשרוד את התופת הנוראה ולא ליפול לזרועות הייאוש, תוך שהוא מוסר את נפשו על שמירת תורה ומצוות בכל מצב שהוא.

שלושה חודשים לפני תום חמש השנים שהוקצבו לו הסתיימה מלחמת העולם השנייה, לאסירים רבים הוענקה חנינה, ביניהם גם ליצחק מיודענו, שביום בהיר אחד נקרא למפקדת המחנה והתבשר על שחרורו המקודם. בהתאם לחוק התבקש לבחור את העיר בה הוא מתכוון להמשיך את חייו, כדי שהשלטונות יידעו לצייד אותו בכרטיס נסיעה מתאים.

מאמרים נוספים בנושא:

מפחד לא לנסוע

נרות חנוכה מול הקרמלין

והנר, הוא עדיין בוער
הנס של רבי נחמן
הניצוץ נדלק באומן

רבי נחמן שלי
האנשים שתופרים את הדגל
מבעד לוילון
להבה זעירה ונצחית

הדמעות שהמיסו את מסך הברזל

שש עשרה שנים עברו מאז התקרב לחסידות ברסלב ועדיין לא זכה להשתטח על ציונו של רבי נחמן מברסלב באומן. גם חמש שנות סיביר לא קיררו את הגעגועים, גם לא אלפי הקילומטרים המפרידים בין סיביר לאומן… אולם שניהם נמצאים תחת שלטון אחד – זו ההזדמנות….

כדי לא להסגיר את כוונתו, שעלולה לשלוח אותו חזרה לסיביר, הוא העמיד פנים כאילו מהסס באיזו עיר לבחור. הוא ביקש את מפת רוסיה והתחיל להתבונן בחבלי ארץ שונים, כביכול מתלבט האם להתיישב במוסקבה, לנינגרד אולי דווקא בקייב… סוף סוף הוא הגיע 'להחלטה' – והצביע באקראי על העיר אומן שבאוקראינה.

הבחור שהחל לצאת לעבר תחנת הרכבת לא היה נראה אותו למדן מישיבת ברנוביץ'. צל אדם, רזה עד לאימה, דשדש ברגליים כושלות לעבר תחנת הרכבת הסיבירית. איש לא הדריך אותו ורק לאחר כמה ימים שכמעט עלו לו בחייו הוא מצא את הרכבת הנכספת.

למרבה הזוועה, הרכבת עצמה, שבעצם אמורה להוביל לחיי חופש ושחרור, לא הייתה אלא מלכודת מוות אכזרית של רעב וקור. במשך מספר השבועות בהם נסעה הרכבת בדרכה היו האסירים המשוחררים, שלא היו לבושים מספיק טוב וחסרי אוכל, נופחים את נשמתם מהרעב והקור. יצחק כמעט שהצטרף אליהם… כמה ימים ישב על מקומו, הרעב הציק לו, הקור האיום סחט ממנו את מעט החיות שנשארה בו ומצבו הלך והחריף.

אולם משמים ראו את הבחור האומלל העושה את דרכו לציון רבינו באומן, ושלחו לו מציל בדמות קצין צבא בכיר, שמשום מה נכמרו רחמיו עליו. הוא נתן לו לחם ואפילו הצהיר בפניו שהם שותפים לכל האוכל שיש באמתחתו. רק בתום הנסיעה, כשהרכבת עצרה במוסקבה הבירה, גילה הקצין כי הוא יהודי שאיבד את כל משפחתו בשואה והוא מבקש ממנו שיזכור את שמו ושם אביו. ואכן, אבי יצחק גלבך, שלימים היה לאחד מזקני אנשי שלומנו, זכר את הבטחתו ועד סוף ימיו אמר קדיש לעילוי נשמתו של אותו קצין יהודי שהציל את חייו.

במוסקבה פגש את רבי נתן שטרנהארץ – נכדו של רבי נתן מברסלב וחתנו רבי מיכל דורפמן, אצלם זכה להניח תפילין לראשונה אחרי חמש שנות ניתוק, ולאחר שהצטייד כהוגן המשיך עם הרכבת שהביאה אותו אחרי יממה אל העיר אומן, שם פגש את דניאל הגר, שהביא אותו לציונו של רבי נחמן – פסגת שאיפותיו. מאוחר יותר, אף שידך לו את אשתו – נכדת רבינו הקדוש, איתה בנה את משפחתו המפוארת בחסידות ברסלב.

אותם רשעים שחרצו את דינו לסיביר לא תיארו לעצמם לאיזה אושר ההשגחה העליונה מובילה אותו, גם ניצל מחיית הטרף הנאצית וגם זכה להגשים את חלום חייו – להיות בציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.

רבי יצחק גלבך זצ"ל