להתמודד עם אובדן

מאמר זה יהיה לעילוי נשמתה של אחותי היקרה והצדקת – מרת שרה רות בת ימנה ע"ה, שעלתה לגנזי מרומים לאחר ייסורים קשים מתוך אמונה והודיה לבורא עולם על כל הייסורים שעברה.

איך מתמודדים עם אובדן? ועוד יותר קשה: איך מתמודדים עם אובדן של אדם יקר וקרוב לליבך?

כמו תמיד, את התשובה האמיתית והמנצחת נמצא במקורות – בתורה ובמפרשיה, בצדיקים שהיוו דוגמה למופת בנושאים רבים, וגם בנושא כואב זה.

ניגשתי למקורות – לתורה היקרה העוסקת בפעמים בהן איבד יעקב אבינו אנשים יקרים לו, ליקטתי הנהגות מצדיקים לאורך כל הדורות, וגם מניסיוני האישי שחוויתי לא מזמן – פטירתה של אחותי היקרה ע"ה.

התורה מספרת לנו (פרשת וישלח) שיעקב אבינו מתמודד עם אובדן שלושה מיקיריו. ראשית, נפטרה דבורה מינקת רבקה, אותה אישה גדולה שהצליחה לשמור על רבקה אמנו בתוך הבית הטמא של בתואל מכל השפעה רעה ולהחדיר לה ערכים של צניעות וחסד ושל אמת ואמונה. מיד לאחר מכן, שומע יעקב אבינו על פטירת אימו היקרה – רבקה אימנו ע"ה, שהיה חייב לה כל כך הרבה. שלושים וארבע שנה עברו בגעגועים עזים לאימו, והנה, עד שסוף סוף שב הביתה והוא כבר בארץ ישראל, סמוך ונראה לבית שבו גדל, רגע לפני הפגישה המיוחלת עם אימו – אירע מוות טראגי זה ו'תופס' את יעקב אבינו לא מוכן, כביכול, כמתואר בתרגום הירושלמי שעם היוודע ליעקב שנפטרה אימו ישב וצווח ובכה והספיד אותה במר נפש. ואומר הספורנו, שבעקבות האבלות נפסק גילוי השכינה של יעקב כי אין השכינה שורה מתוך עצבות, עד שעברו ימי הבכי ואז נגלה אליו שוב. ומובא ברש"י, שנגלה אליו הקב"ה וברכו ברכת אבלים וניחמו. ומעט לאחר מכן, קובר יעקב את רחל אימנו – אשתו היקרה שבגללה עבד בבית לבן ארבע עשרה שנה.

חסד כפול

וצריכים להתבונן במצוות ניחום אבלים. הרמב"ם כותב (פי"ד מהל' אבל): "ייראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים" (ואילו ביקור חולים הוא חסד עם החיים בלבד).

ונשאלת השאלה, כיצד על ידי ניחום אבלים עושים חסד עם הנפטר? מה זה מועיל לנפטר? ב'שבעה' על אחותי הגיע יהודי חשוב לנחם אותי, ואמר לי תירוץ מתוק בשם יהודי עובד השם שאמר תירוץ מתוך עבודה אישית. תירוץ כזה לא מוצאים בספרים, אלא, זהו תירוץ שמחדשים מתוך חיים של עבודה על האמונה. והצדיק הזה ששמו רבי יחיאל מיכל גורדון זי"ע היה בעל ייסורים גדולים מאוד, ועם כל זאת, היה מלא בשמחה. כל מקום אליו היה מגיע היה מאיר מהשמחה שהייתה שופעת ממנו. כל החיים שלו חי באמונה ועבד מידה זו מתוך קשיים וניסיונות, לכן הוא הגיע להגיד תירוץ מתוק כזה. וכך הוא מסביר:

כל אדם שאין לו אמונה שלמה, כאשר עובר עליו כל סוג של קושי בחיים וכל דבר שלא הולך לו כרצונו – זה מצער אותו ועושה לו ייסורים, לכן אדם חי בעולם הזה עם צער, ועצבות ומרירות, שהם תוצאה של הקושיות שיש לו על בורא עולם. אבל כשאדם נפטר מן העולם הוא מיד רואה את האמת: שכל מה שעבר עליו היה הטוב ביותר וכבר אין לו שום שאלות, והוא מגיע לשמחה מושלמת בכל מה שעבר עליו בעולם הזה. אך כשהוא רואה את בני משפחתו שרויים בצער, ויש להם את אותן קושיות שהיו לו, זה גורם לו צער – צער על כך שחסרה להם דעת.

מאמרים נוספים בנושא:

הפרידה מאמא

הפרידה מאבא

ואולי הפרידה תהיה קלה?

החיים של בריאן

גם כי אלך בגיא צלמוות

מעבר לחיים

יש חיים לפני המוות

דברים שלא חווים כל יום

האומץ לבכות

הנחמה העיקרית

ומה זה ניחום אבלים? ניחום אבלים זה לתת להם דעת, כי הנחמה היחידה היא הדעת כמו שכותב רבי נחמן מברסלב (ל"מ כא): "הידיעה היא עיקר הנחמה של כל הצרות", כי "כל הצרות והייסורים והגָלוּת אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות" (שם). נמצא, שכאשר מנחמים אבלים נותנים להם דעת ואז אין להם צער וייסורים ובזה עושים חסד גם עם המשפחה וגם עם הנפטר, ששמֵח שלבני משפחתו יש דעת לקבל הכול באמונה.

לכן השם התגלה ליעקב לאחר פטירת אימו וברכו 'ברכת אבלים'. מדוע זה נקרא ברכה? כי עיקר הברכה היא שֵׂכֶל ואמונה, כמובא (בל"מ כד) על הפסוק – "איש אמונות רב ברכות". ובזכות הדעת של הנחמה שקיבל יעקב, אנו מוצאים שכאשר נפטרה רחל מיד קם והתחזק, לכן מיד לאחר קבורת רחל כתוב: "וייסע ישראל" ולא כתוב "וייסע יעקב", כי השֵׁם 'ישראל' מורה על שמחה שלמה בלי עצב, כמובא ב"אור החיים" הקדוש (ר"פ ויחי). וכן אומר הנצי"ב על המקום: "וייסע ישראל – לפכח צערו ממיתת רחל, הלך בדבקות והתבודדות כדרך ישראל, ובזה מצא דרך הקודש לקבולינהו בשמחה, משום הכי כתיב 'ישראל'".

אמונה בלי שאלות

בלי אמונה החיים מלאים ייסורים, ועם אמונה אין לאדם שום צער ושום ייסורים. בלי אמונה יש לאדם קושיות על כל דבר. אם אדם מת ערירי, שואלים: איך הלך ככה ערירי, אפילו לא זכה להתחתן… ואם זכה להתחתן, שואלים: איך עזב ככה אישה לבד, אפילו לא זכה לילדים… ואם זכה לילדים, שואלים: איך השאיר ככה יתומים קטנים, אפילו לא זכה לגדל אותם, לא עשה להם בר מצווה… ואם עשה בר מצווה, שואלים למה לא חיתן אותם… ואם חיתן שואלים: למה לא ראה נכדים, ואם ראה נכדים שואלים: למה לא ראה את הבר מצווה והחתונה של הנכדים… הכלל הוא, שעל כל דבר יהיו שאלות וקושיות.

ויש אומרים: נכון, הכל טוב ויפה אנחנו, הגדולים, נלמד אמונה ונתמודד. אבל כואב לנו על היתומים הרכים… אז יש להם קושיה: למה השם השאיר ככה יתומים רכים בלי אימא. ובאמת, צריכים להתעורר ולרחם ולעזור בכל מה שאפשר, אם בצדקה, אם בעזרה, אם בחום ואהבה, ואם ברגישות למצב של היתומים הרכים. אבל זה לא אומר לאבד את האמונה ח"ו, כי המאמין יודע שאין שום רע בעולם! השם עושה הכל בתכלית השלמות. כל החסרונות זה רק בגלל הראייה הקצרה שלנו.

אולי גם זה יעניין אתכם:

פשוט, לזרוק את השכל

תמסור את עצמך

הדלק של העולם הבא

להישאר למעלה כשהחיים למטה

כביסה עדינה

חברתי התפילה

להטריד את אלוקים

קבוע, אבל בטוח!

קפה עם מלאכים

החיסרון הוא השלמות

לפי האמונה, החיסרון של כל אחד הוא השלמות שלו. מי שאין לו רגל – זה אומר שהקב"ה ראה שהנשמה הזאת לא יכולה להגיע לתיקון ולתכלית שלה רק בגוף כזה בלי רגל. אם היה לה רגל – היא הייתה מפסידה את התכלית. נמצא, שזה הגוף הכי מושלם בעולם בשביל הנשמה הזאת. כך צריכים להאמין גם לגבי היתומים, שהשם יתברך ראה שהם יכולים להגיע לתכלית שלהם רק מתוך ניסיון כזה, וזו השלמות שלהם. יש צדיקים עצומים שהגיעו למה שהגיעו רק בזכות שהיו יתומים, כמו הבעל שם טוב הקדוש וכמו דוד המלך, שהיה במצב יותר גרוע מיתום. אמנם היו לו הורים, אבל היה 'יתום בחיי הוריו' וגדל במדבריות מנוּדה ממשפחתו. יש כאלה שעברו ילדות קשה מאוד וזה אילץ אותם להתמודד עם קשיים ולהתחשל, ואחר כך בחיים הם ראו שהילדות הקשה הכינה אותם לתפקיד שהשם נתן להם ולמה שהם צריכים לעבור בחיים שלהם.

לא ידעתי צער

כשרבי אהרן מבֶּעלז הגיע לארץ לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה, באו יהודים להשתתף בצערו ולנחם אותו. כל מי שאמר לו: 'שלא תדע עוד צער', היה אומר לו רבי אהרן: 'לך מיד לטול ידיים שלוש פעמים, כי אמרת דברי כפירה. נקה את עצמך מהכפירה'. ולאחר שנטל האיש את ידיו, היה אומר לו רבי אהרן: 'כעת תחזור אחרי ותאמר שלוש פעמים: אהרן בן בתיה רוחמה מעולם לא ידע שום צער'. כי כל המושג של 'צער' ולהגיד 'רע לי' זה דברי כפירה, כי אין רע בעולם. הכל מאת השם והכל טוב. מי שמתבכיין צריך ליטול ידיים שלוש פעמים ולהגיד: 'אני פלוני בן פלונית לא ידעתי שום צער'.

עלינו להחדיר לעצמנו את הנקודה הזאת. לכן צריכים לשנן את המשפט הזה: המאמין מאמין שאין רע בעולם, אין חסרונות בעולם. נקודה. כל מחשבה אחרת היא חוסר אמונה, חוסר דעת, וזה השורש לכל הצער והייסורים והגלויות. מה צריכים לעשות? רק דבר אחד: להשלים את הדעת, ללמוד אמונה, ללמוד דעת, ו'אם דעת קנית – מה חסרת' – אז אדם מתחיל לראות את המתיקות של החיים.

בורא עולם יאיר את הדעת של האמונה בעולם. ובזכות הדעת והאמונה באמת לא נדע שום צער ותבוא הגאולה השלמה, וננוחם נחמת עולם ומחה השם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר, אמן כן יהי רצון.