ארבעה בנים ושולחן אחד
בשולחן ליל הסדר, ביחד עם אבא אוהב, יושבים ארבעה בנים ואף אחד מהם לא חסר! זה מה שלמדתי מאבא שלי ע"ה באותה תפילה של חג הפסח, כשהייתי בן עשר.
באותו זמן הייתי בן עשר. זה היה היום הראשון של פסח, ואבא ואני היינו בבית הכנסת הקונסרבטיבי בתפילת החג.
אבא היה אדם דתי לכל הדעות, למרות שכלפי חוץ הוא בכלל לא נראה. סבי, אביו היקר, נטש את דרך התורה והמצוות כשברח מהפוגרומים והרדיפות מהם סבלו יהודי אוקראינה, והגיע לקנדה. אבל הייתה לאבא נשמה יהודית חמה ומיוחדת. הוא אהב כל יהודי באשר הוא, כיבד תלמידי חכמים וכל הזמן היה שולף מהכיס שלו מטבעות לצדקה לכל מי שפשט את ידו אליו. כילד שגדל לצד מלחמת העולם השנייה הוא חווה ילדות לא קלה, אך בתוך גופו פעם לב עדין ואוהב. תינוק חולה או בוכה גרם לו להוריד דמעות כמו נהרות, ואדם עני היה שובר את ליבו. אבל יותר מכל, אם היה שומע מישהו מדבר לשון הרע או מרכל על אי מי מעם ישראל, זה הרתיח לו את הדם.
שני גברים ישבו לפנינו והתקשו מאוד לשמור על לשונם במהלך קריאת התורה. וכמו שחז"ל אומרים, עבירה גוררת עבירה… השיחה שלהם גם ככה הייתה חמורה ואיומה, כי לא רק שאסור לדבר בזמן קריאת התורה הם גם דיברו דברי לשון הרע והכפישו לא מעט קבוצות יהודים בעם ישראל.
"אני לא יכול לסבול את החבר'ה האורתודוקסים שגרים פה באזור", אמר האיש שחבש פאה מצחיקה. "פנטים שחושבים שהם יותר טובים מכולם". בתור ילד, תנועות הצוואר שלו יותר הצחיקו אותי, מה שגרם לפאה לזוז ממקומה ולו לסדר אותה כל פעם מחדש. אותי זה הצחיק, אבל לא את אבא. הווריד בצד הראש שהחל לבלוט לא בישר טובות…
החבר של מר פאה, זה שלבש חליפה ירוקה מבד מבריק (פעם ראיתי תמונה של הזמר ג'יימס בראון, אבי מוזיקת הנשמה, לובש חליפה כזו…) השיב, "הם לא מטרידים אותי. הם רק קבוצה קטנה, אפילו אין להם מניין. הרפורמים הם אלה שמרתיחים לי את הדם, חושבים שמותר להם הכל". מר חליפה מבריקה, בנוסף לדיבורי לשון הרע שלו, לא הפסיק להסתכל על האישה שישבה לידו.
מאמרים נוספים בנושא:
מר פאה המשיך להוסיף אש למדורה, "הליטאים סנובים, החסידים עדיין תקועים במערה, הרומנים נוכלים, הפולנים חצופים, והספרדים? הם לא יותר מ…."
"אבל אף אחד מהם לא יותר גרוע מהניו-יורקים הקולניים האלה שבאים לפה מדי פעם…" מר חליפה קטע את דבריו.
"שששששששש" רב בית הכנסת אמר כשהסתובב לכיוון השניים שהפריעו בשיחתם לקריאת התורה. הקורא, יהודי ניצול שואה מליטא שהערצתי אותו מאוד, עצר את הקריאה מכיוון שלא הצליח להגביר את קולו.
הדם של אבא הגיע לנקודת הרתיחה. ידעתי שאף אחד בבית הכנסת – לא הרב ולא הגבאי, גם לא הקורא בתורה, יוכלו לעשות משהו כי עכשיו אבא לקח את העניינים לידיו.
אבא רכן לעבר השניים שישבו לפנינו והשתיק אותם עם "שששששש" שרקני ישר בתוך האוזניים שלהם ואז אמר, "אתם יותר גרועים מהצורר הנאצי. הוא לא עשה הבחנות בין יהודים. כולם נשרפו באותן משרפות. מה אתם חושבים לעצמכם כשאתם מדברים ככה על יהודים? כולם גרועים חוץ משניכם?!?"
ידעתי שהם רצו לענות לאבא, אבל מבט לתוך עיניו של אבא, אל האש שבערה בתוכן, גרמה להם להבין שלא כדאי להם להתעסק עם האיש הזה. סוף סוף, השקט חזר על כנו כשהשניים האלה הבינו את המסר וישבו בשקט עד סוף התפילה. הקורא המשיך בקריאת התורה לשמחת כולם ואת התפילה סיימו כולם בשמחה ואיחולי "חג שמח" ו"יום טוב" איש לרעהו.
אבא לימד אותי שני שיעורים נפלאים בחיים: לאהוב כל אדם, ולתת צדקה כל זמן שאני יכול. אלה היו שני קווי יסוד חשובים ומובילים בחייו.
הודות למה שלמדתי מאבא, ההגדה מקבלת משמעות עמוקה יותר ומסר חשוב יוצא ממנה, כזה שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת:
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", אומרת לנו ההגדה. למה?
כי ביחד עם האבא, בשולחן ליל הסדר, יושבים ארבעת הבנים. אף אחד מהם לא חסר או נהדף חלילה, אפילו לא הרשע. שהרי כולם יודעים את מה שרבי נחמן מברסלב אומר: אין שום ייאוש בעולם כלל!
האבא, בסבלנותו ואהבתו הרבה עונה לכל בן, כל אחד כפי דרגתו. הוא יודע שעם אהבה, קבלה והבנה – כולם הם בניו, כולם הם ילדיו של בורא עולם, וכולם ישובו אליו. זה רק עניין של זמן. לא אם, אלא מתי. כי בסופו של דבר, הקב"ה יחזיר את כל בניו אליו (שמואל ב, יד, יד).
אם אנחנו מצערים את בורא עולם על ידי דיבורים שליליים ופוגעים באי מי מילדיו, אנחנו עושים את הדבר הכי לא נכון. פשוט לזכור: שלא מדברים על אף אחד! לא מרכלים, לא צועקים ולא מרחיקים!
ניקינו ימים ולילות את הבית לקראת החג, אבל הניקיון האמיתי מתחיל בפנים, בתוכנו, בדרך החשיבה ובאהבה שלנו אחד לשני.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור