מתכוננים לחתונה?

חתונה.

היום הגדול של הזוג המאושר כבר במרחק נגיעה. הם עשו הכל, ביחד עם היקרים והאהובים הסובבים אותם, כדי לוודא שהכל מוכן ומסודר. ליום כזה אי אפשר להגיע כאילו הרגע ירדת מהרכבת, נכנסת לאולם וקדימה לחופה. ליום כזה צריך להתכונן היטב. אך בעיקר, לקלוע למטרה האמיתית שלשמה הם הגיעו עד הלום.

ומה אנחנו רוצים יותר מכל ביום כזה? ברכות, ואם אפשר כמה שיותר.

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". רש"י: בפשטות הכוונה היא שמירת המצוות, אבל רש"י מדייק ואומר שזה אינו הפירוש הנכון מכיוון המצוות כבר מופיעה במפורש בהמשך הפסוק "ואת מצוותי תשמרו", לכן הכוונה היא – "שתהיו עמלים בתורה", על פי הנאמר בפסוק "אם בחוקותי תלכו".

אבל הדיל הוא אחד. במבט ראשון ושטחי, נראה שישם שני תנאים שונים. האחד הוא עמל התורה והשני הוא קיום המצוות. אלא, שרש"י ממשיך וקושר את שני הדברים יחד: "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר: 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'". שני התנאים הם תנאי אחד למעשה והם קשורים ותלויים זה בזה, ויש לכך שני היבטים:

הראשון – זה ידוע, שאי אפשר להגיע לקיום המצוות כראוי ללא עמל בתורה, כפי שאומרת המשנה "אין בור ירא חטא". לא ניתן להגיע לקיום מצוות בצורה נכונה ללא מאמץ של לימוד ועמל בתורה. ואם אדם לא עמל ומתאמץ להבין את רצון הבורא לפרטיו, עם כל הרצון הטוב, הוא לעולם לא יצליח להגיע לקיום מלא של התורה והמצוות, והספרים מלאים בדוגמאות של טעויות מצויות רק מחוסר ידיעה ועמידה על דקדוק ההלכה.

מאמרים נוספים בנושא:

גם לכם כמו שאתם

הנשיקה של אלוקים

איך אתם ישנים?

אהבה תמורת אהבה

חכמת סיני

השילוב המצנח – רפואה מסוג אחר!

זה היום שלנו

בשביל מה מקבלים את התורה

קבלו אותה באהבה

הברית מהר סיני

אז תקלעו למטרה!

אז מה עושים? ראשית, אני רוצה לשים דגש על ההיבט השני – עמל התורה הוא לא ערך המנותק מקיום המצוות, אלא כלי המאפשר והמשפר את קיום המצוות. וכבר נאמר, אבוי לאותו אדם שכל עניינו בלימוד התורה הוא רק כדי לדעת ולהחכים. אלא, זה צריך להיות מכוון וממוקד לתכלית המתבקשת: על מנת לשמור ולקיים. לומדים כדי להבין היטב מהו רצונו של הבורא על מנת לקיימו. וכשאומרים 'על מנת לשמור ולקיים', אין הכוונה רק לקיום הטֶכנִי של המצוות אלא לקיום המלא של המצוות: עם כל הלב, באהבה וביראה, באמונה ובשמחה. וכן הכוונה היא לקיום כל מכלול המצוות, לא רק חובות האיברים אלא גם חובות הלבבות, אהבת הבורא ויראתו, עבודת המידות, קדושה וטהרה.

כדי להגיע לזה באמת צריך לעמול הרבה מאוד בתורה, אולם אם העמל לא מכוון לנקודה זו הרי שהלימוד של האדם מחטיא את המטרה. גם זה מאריכים מאוד בספרי המוסר מתוך הדגשה יתירה – שאין המדובר רק בדברי חסידות לפנים משורת הדין אלא מדובר בגופי תורה ממש! מצוות שהן חובה והלכה פסוקה שאי אפשר לקיימן כראוי ללא עמל בתורה על מנת לשמור ולקיים.

לצערנו הרב, המציאות הכואבת היא שיש 'לומדים' ו'למדנים' שרחוקים מאוד מקיום כל המצוות. הם מקיימים מצוות ואפילו מצוות יקרות מאוד, אך רחוקים מחלקים רבים ויסודיים בקיום רצון הבורא. הסיבה לכך? שהם לא עמלים בתוך מתוך כוונה נכונה לשמור ולקיים. מצד אחד אדם יכול לדקדק בהלכות שבת, ומצד שני להתעלם, שלא לומר לזלזל, הלכות שמירת הלשון או לרמוס ברגל גסה את כבוד הזולת.

מסופר על החת"ם סופר שבהיותו ילד שינן את כל תרי"ג המצוות בעל פה, וכנשאל לסיבת הדבר ענה: 'אני חייל בצבא ה', וחייל חייב לדעת את כל הפקודות של המפקד'. סיפור זה ממחיש לנו יותר מכל, מה הכוונה ללמוד על מנת לשמור ולקיים. החת"ם סופר עוד משחר ילדותו חיפש לקיים את כל רצון הבורא בלי שום הבדל ולכן זכה להיות מגדולי הדורות. רק זה נקרא להיות 'מדקדק בקלה כבחמורה' – לרצות לקיים את כל רצון השם ללא יוצא מן הכלל.

הכל תלוי במזל

שתיים מן המצוות שלא הִתְמַזֵל מַזָלָן להיות 'נחשבות' בחברה ובסביבה הן מצוות האמונה ומצוות התפילה וההתבודדות, הכוללת את עבודת ההודיות השירות והתשבחות. לכן אנשי מעטים מאוד מבינים שמצוות אלה הן רצון הבורא והן חלק בלתי נפרד מהעבודה הרוחנית שלנו, חלק בלתי נפרד מעמל התורה. נכון, צריך להתפלל מהסידור ובציבור, אבל העבודה שבלב – זוהי התפילה האישית של האדם היא חלק בלתי נפרד מהמושג "תפילה", זה הזמן בו חווים הרגשת געגועים לזמן התפילה ולהתחברות עם הבורא.

מצווה נוספת שנדחקה לקרן הזווית והיא מאוד 'נחשבת' ובה תלוי כל תיקון האדם ומטעים המקיימים אותה כראוי היא – מצוות התשובה. מצווה זו היא חלק יסודי בתרי"ג המצוות אך משום מה נחשבת לנחלתם של 'רחוקים' בלבד, או מיועדת לעשרת ימי תשובה. רבים שוכחים שהיא בעצם חיוב יומיומי לכל אדם באשר הוא.

ולא רק, במושג "תשובה" חל בלבול עצום במונחים של דורנו. אנשים טועים לחשוב שאדם שמתחיל לחבוש כיפה הוא 'בעל תשובה'. לא נכון! הוא בעל כיפה. מי שלובש ציצית הוא בעל ציצית, לא בעל תשובה. בימינו טועים עם המושג 'בעל תשובה' מאוד, עד שהוא הפך לצערנו לתואר גנאי… גדולי ישראל כולם קבעו לעצמם זמנים מסוימים וארוכים כל יום לעשות תשובה וחשבון נפש. הם עמלו בתורה על מנת לשמור ולקיים וידעו שזהו רצון הבורא, וקיימו זאת.

ואם יאמר האדם, "יש לי הרבה מצוות להתחזק בהן ואיני יכול לעשות הכל בפעם אחת, לכן אני חייב ללכת בהדרגה, צעד אחרי צעד…"? זו אינה טענה, שהרי דווקא לשם כך ניתנה לנו מצוות התשובה, כדי שבכל יום ויום נבחן את התקדמותנו ונראה במה נוכל להשתפר הלאה. זו המצווה שבה תלויה כל ההתקדמות שלנו בצמיחה הרוחנית, בכל הקשור לבין אדם למקום ולבין אדם לחברו, במצוות או חלילה עבירות שיש עליהן מלחמה יומיומית – לשון הרע, צער הזולת ועוד, והן על איכות הקיום שלהן – בשמחה ובאהבה כראוי, והן על מידות הנפש והתאוות.

הקב"ה מצווה על כולנו לעסוק במצווה יקרה זו של התשובה ולהתוודות מדי יום. שהרי לכולנו, בלי שום קשר לרמה הרוחנית החיצונית, יש כל כך הרבה על מה לעבוד ובמה להשתפר. כולנו זקוקים למצווה זו כמו אוויר לנשימה. גם אנשים טובים ויראים נכשלים מדי יום בדברים רבים, ואם נחכה רק לעשרת ימי תשובה נשכח את הכל ונפסיד את היכולת לעשות תשובה ולהתוודות על מעשינו, לא נוכל להתקדם הלאה בסולם הרוחניות שלנו, להשתפר כל יום. גם אדם שמקיים מצווה זו כל יום צריך להתאמץ מאוד כדי לשוב ולתקן באמת כל מחשבה, דיבור ומעשה. אז מה יעשה אדם שרק באמירת הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה ניגש לכל מה שעשה במהלך השנה שחלפה ומנסה לתקן?!? גם אם ירצה מכל הלב, זה בלתי אפשרי!

שלושה ימים התבקשו בני ישראל להתכונן לרגע החופה המרגש. לכבס את בגדיהם, להתנקות, לעשות חשבון נפש, להיטהר ברוחניות ובגשמיות לפני המפגש עם החתן, בורא עולם. בואו נתכונן גם אנחנו לחתונה הגדולה שתתקיים ביום חג מתן תורה, חג השבועות הבא עלינו לטובה כראוי ונזכה כולנו לכל הברכות הנפלאות עם שעה של חיבור לבורא, שעה של שיח נפלא שיוצא מהלב בשפה שלנו, שעה של מפגש עם האבא הכי יקר ואוהב.

כי איך אמרו חכמים? "יפה שעה אחת של תשובה בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא".