מפרסמים אהבה

שַׁרְתִּי ונושעתי
על צג הטלפון הופיע מספר לא מוכר. הבן שלי ענה לשיחה. היהודי שעל הקו הציג את עצמו כרב יישוב באיזור מרכז הארץ, והוא אומר לבן שלי שהוא חייב לספר לו סיפור שֶׁיְּסַפֵּר לי. מה קרה?
הבת של אותו רב עלתה לאוטובוס. התדירות של הקו המסוים הזה לא כל כך גבוהה, ועל פי רוב הוא יוצא ממש בזמן, כך שאם אתה מפספס את מועד היציאה המדויק, אתה מפסיד זמן רב בהמתנה לקו הבא.
אבל הפעם משהו השתבש, בעיה כלשהי לא אפשרה לנהג להניע את האוטובוס. הנוסעים כבר יושבים במקומם, אבל הנהג מתעכב מספר דקות ולא מצליח להבין מה הבעיה. הנהג המתוסכל פתח את דלת האוטובוס וירד ועלה, וניסה ובדק – אבל האוטובוס מתעקש להישאר דּוֹמֵם במקומו.
לפתע, עולות על האוטובוס שתי בנות שחזותן אומרת עליהן שהן “לא בדיוק” דתיות. ובקול תרועה וצהלה שנשמע בכל רחבי האוטובוס אומרת האחת לחברתה: “את רוֹאָה, אמרתי לך שנספיק את האוטובוס! בכל פעם שאני שרה ה’ יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב – אני רואה ניסים! אמרתי לך! תדעי לך, זה עובד וזה מדהים! כמה ה’ טוב! ויהיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב!”
ומה שהיה מדהים זה שברגע שהבנות התיישבו במקומן – האוטובוס הַסּוֹרֵר “חזר לחיים”, התניע, ויצא לדרכו לנסיעה חלקה בלי שום עיכוב!
אז צריכים לייסד כאן סיפורים בסגנון חדש: “שַׁרְתִּי ונושעתי”.
שָׁרִים כל הדרך לארמון
בשבוע שעבר דיברנו על יוסף הצדיק ואיך החזיק מעמד שנים ארוכות בכלא מתוך הידיעה הברורה והמוחלטת שה’ אוהב אותו ויהיה לו רק טוב ועוד יותר טוב.
והנה, בפרשת השבוע שלנו רואים שבאמת הכול היה הכי טוב – “אלוקים חשבה לטובה למען עָשֹׂה כהיום הזה להחיות עם רב”, ועל ידי כל מה שיוסף עבר, הוא עלה לגדולה שכזאת, לרום המעלות, וממש נעשה השליט של העולם והציל את כל העולם כולו מרעב וסלל את הדרך לגאולת ישראל ממצרים.
אבל לשמוח בישועת ה’ אחרי שיוסף כבר עלה לגדולה וראה בעיניים כמה ה’ טוב – זו לא חכמה; החכמה היא לחיות את אהבת ה’ ואת טובו הנצחי והבלתי פוסק בתוך החושך.
ויוסף שמח ורקד ושר ופיזז וכרכר גם כשהיה עמוק עמוק בחושך בלי שום אור בקצה המנהרה. והוא לא הפסיק להאמין וְלוּ לְרֶגַע שה’ אוהב אותו ושיהיה לו רק טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב. ולכן לא זו בלבד שיוסף הצדיק שמר על התקווה ולא נפל לייאוש ולדיכאון, אלא הוא גם עבר את הכול בקלות ובשמחה וגם שימח אחרים.
ואדרבא, אם היה נופל בדעתו ומאבד את התקווה, בוודאי לא היה זוכה לכל מה שזכה, ומן הסתם היה נמק בכלא עד יום מותו ונעלם מדפי ההיסטוריה.
מה אתה מְפַרְסֵם?
וזה כל כך מתאים לחנוכה. כי המצוה העיקרית בחנוכה היא “פרסומי ניסא”, לפרסם את הנס. מה כל כך חשוב בלפרסם את הנס? מה החידוש הגדול – שה’ יכול לעשות ניסים?! זה פשוט וברור. היו הרבה ניסים. אפילו נס של שמן שלא נגמר – כבר היה בתנ”ך מאות שנים לפני נס פך השמן, בסיפור המפורסם עם הנביא אלישע ואשת עובדיה שכלי עם טיפות בודדות של שמן הספיק למלא כדים וחביות רבות ולהפוך את האלמנה הענייה לעשירה מופלגת. אז מה החידוש הגדול?
אלא שפרסום הנס אין כוונתו לפרסם ולגלות שה’ יכול לשנות את הטבע. פרסום הנס כוונתו לפרסם כמה ה’ אוהב את עמו ישראל שמראה להם גילוי של חיבה ועושה להם ניסים כאלה! לגלות ולפרסם שה’ אוהב אותם גם בגלות ובחושך הגדול של מלכות יוון הרשעה.
הפוסקים עומדים על כך שמטעמים הלכתיים כאלה ואחרים נס פך השמן לא היה נצרך כלל. והחידוש הגדול שבנס הוא שה’ בעצם הראה את אהבתו הגדולה לעם ישראל ואומר לנו: “תדעו לכם שאני איתכם, שאני משגיח עליכם ואוהב אתכם, אני עשיתי איתכם את כל הניסים הגדולים שבמלחמה האדירה של מעטים כנגד רבים, אני איתכם בשדה הקרב, ואני איתכם בכל מצב, ואני לא אעזוב אתכם לעולם!”
וזה מה שצריכים לפרסם! כמו שמפרש ה”שפת אמת” על המילים של חז”ל “להודיע חיבתן”, חיבה זו אהבה – למי צריך להודיע? שואל ה”שפת אמת”, ועונה: לעם ישראל! צריכים להודיע ולגלות ולפרסם לעם ישראל כמה ה’ אוהב אותם.
לא עוזבים את ה’
וכבר דיברנו בשנים עברו על שורש ההתיוונות, איך ייתכן שיהודי עוזב את התורה והמצוות הכל כך מתוקות ומאירות? מה יש לו לחפש ולחצוב בורות נשברים? וכל השנים הסברנו שכשיהודי לא שמח ביהדות שלו ולא חי בהודיה, הוא מאבד את הלב של היהדות וממילא הוא בסכנה גדולה ליפול ולהיסחף בכל רוח של שטות. ולכן תיקנו לנו חכמינו את חנוכה כימי הלל והודיה.
ועכשיו לפי הדעת החדשה שה’ הוריד לעולם: ה’ אוהב אותי ויהיה לי רק טוב – ניתן להבין את ההתמודדות של חנוכה בעומק נוסף. למה בן אדם לא שמח ביהדות שלו? כי הוא לא יודע שה’ אוהב אותו!
כשיהודי יודע בידיעה שלימה בעומק ליבו שה’ אוהב אותו – אין סיכוי בעולם שהוא יעזוב את ה’ את התורה והמצוות, וממילא אין שום פיתווי בהתיוונות. כמו שאומר הזהר הקדוש: “אלמלי הוו ידעין בני נשא, רחימותא דרחים קודשא בריך הוא לישראל, הוו שאגין ככפיריא למרדף אבתריה”. ובתרגום: אם היו בני אדם יודעים כמה אהבה אוהב אותם הקדוש ברוך הוא היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו!
אילו מילים מתוקות! אם רק היינו יודעים ומרגישים את גודל האהבה, לא היה לנו שום יצר הרע, שום משיכה ופיתוי לא היה יכול להזיז אותנו מדרך ה’, היינו שואגים ורצים אחרי ה’ ורק רוצים לדעת אותו ולהתחבר אליו עוד ועוד.
תשובה מאהבה – באהבה
איך זכו בני חשמונאי לכזה גילוי עצום של אהבה שמאיר לדורות? התשובה היא על פי היסוד של “כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם”. בני חשמונאי מסרו נפשם על קדושת ה’. מסירות נפש היא שיא האהבה, שאדם מוכן למסור עצמו לגמרי, כמו אברהם אבינו, אברהם אוֹהֲבִי, בכבשן האש ובעקידת יצחק. ולכן ה’ הראה וגילה להם את אהבתו הגדולה.
וזה נכון גם לצד השני. שכאשר אדם מְגַלֶּה ויודע כמה ה’ אוהב אותו והוא מרגיש את אהבת ה’ – הוא מוכן לעשות הרבה יותר למען ה’ ולכבוד ה’. ולכן אין לך מה שמעורר את הלב לתשובה ולקרבת ה’ יותר מהשיר הזה: ה’ יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב!
בחור אחד, רחוק מתורה ומצוות, שר לעצמו את השיר הזה. שמע אותו יהודי שמקורב אלי ואמר לו: “‘ אוהב אותך – ומה איתך? גם אתה צריך לאהוב אותו ולקיים את המצוות שלו”. הבחור הזה לא חשב אפילו רגע אחד ואמר לו: “אתה צודק לגמרי”. הוא לקח את זה בשיא הרצינות.
אין לי ספק שבזכות השיר הזה עם ישראל יחזרו בעזרת ה’ בקרוב בתשובה מאהבה ונשמיך לראות ניסים גדולים ועוד יותר גדולים!