איפה עשיתם חג?

חגי ניסן כבר מאחור. אבל יש כאלה שהחגים רק מעצימים את קשייהם ומזכירים להם אותם… את הלבד, את קושי הבדידות, את קושי הממון, את קושי השמחה. קשה להם בימי שפע ומשפחתיות אלה והם היו מעדיפים להירדם לכמה ימים עד יעברו החגים. 

ככה זה, חוגגים ומועדים. וגם שיר של המשוררת לאה צבי דובז'ינסקי.

יש אנשים שנלחצים ומתקשים להחליט: היכן יחגגו השנה? אצל החמות? אצל האמא? עם החברים? ואולי עדיף בבית מלון? יש הרבה אפשרויות. כולם רוצים אותם ומתעקשים שיבואו… הם לחוצים וכועסים… לא פשוט.

ויש אחרים שהרבה יותר קל להם להחליט – אין שום אופציה. זה רק הם והחג. כך מבוגרים החיים בגפם שאין להם קרובים בסביבה, או שילדיהם חוגגים בבתי מלון בחו"ל או בארץ, שהרי ימי החול שלהם עמוסים ובחגים הם רוצים זמן לעצמם, קצת לנוח וליהנות.

ובחגים מורגשת יותר מתמיד גם הבדידות של מי ששינה כיוון בחייו. היוצאים בשאלה, שבימי החגים המרגשים האלה נזכרים במסורות מבית אבא, בניגונים ובמאכלים ובמפגשים המשפחתיים. הם לא רוצים לחזור, אבל חלקם היו רוצים רק לבקר ולטעום שוב את הטעם ההוא… להריח את הריחות, לשמוע את המנגינות… אבל אם המשפחה מתנכרת – זה עצוב וקשה וזה חבל.

כך גם לפעמים משפחות צעירות של בעלי תשובה שאינן יכולות להתארח אצל הורים, או אצל אחים, כי הם לא חזרו ולא כשר אצלם או לא כשר כמו שהם שומרים, והם לא יבואו להתארח, כי איך אפשר בלי טלוויזיה בלי טלפון ובלי סיגריות? יש משפחות של חוזרים בתשובה שמתנכרות ולא סולחות על המעבר הזה. והם לומדים לאט-לאט את הלבד שלהם.

אבל לחוזרים בתשובה יש קהילה גדולה שמחבקת והלבד הוא לא לגמרי לבד. רק הגעגועים צצים. דווקא בחגים. כי הלבד הכי חזק בחגים, כשאין מי שיחגוג איתך… כשאינך מוצא את הסיבה לחגוג ורק רוצה לחזור לשגרה הפשוטה שבה אין מבחנים כאלה.

מאמרים נוספים בנושא:

הבלתי פגיעים?

תיהנו מהחיים

משבר, זה טוב או רע?

מראה קטנה שלי

האויב הזקן

זקנה של שש בש

צעיר וזקן מול חידת החיים

צעירים לנצח

הכובע של מירי

חלון יפה

לאמץ את ג'וי

בימים הכי שמחים לחלק גדול בעם ישראל, יש את החלק האחר שמתקשה ומרגיש נטוש. והם לבד בעוד מסביב החגים מורגשים בעוז וקורנים בכל מקום, קולות שמחה ואורות נוצצים.

והלבד – גדול מתמיד ומזכיר – שלבד זה הכי לבד בחגים.

הלבד הזה הוא גם מצוקתם של משפחות חד-הוריות שהסביבה לא תמיד מודעת לקשייהם. הם מתארגנים בשקט לעצמם ומשתדלים לשמוח ולשמח. של גרושים שהמשפחה התפרקה והילדים עם הצד השני. של רווקים בוגרים שרוצים כבר את הקשר שיעשה אותם ביחד ולא לבוא לבד להורים ולספוג מבטי: "מתי תתחתן/ני כבר"?

או כמו שאומרות מילות שירתה של המשוררת לאה צבי דובז'ינסקי.

"שקט סביב שולחן הסדר

אין ריחות תבשילים

לא מצה או הגדה וגם

אליהו לא בא,

משקוף לא סומן בדם,

ארבע עיניים

שואלות קושיות

אף אחד לא שואל

מה נשתנה".

החגים היפים האלה, שבאו ועוד יבואו עלינו לטובה ולברכה, מקשים על אנשים במצוקה כלכלית שהחגים אינם ממטירים עליהם שפע והם חייבים ללמוד ליהנות ממה שיש. ולא תמיד יש. וזה קשה. כך נכים ומוגבלים התלויים באחרים ובחגים עוד יותר מתמיד. זה הרי עולה הרבה כל כך לחגוג וליהנות וכולם מסביב בבהלות קניות של עוד ועוד… וצריך כסף לקניות, צריך הרבה הכנות, ואם אין משפחה קרובה תומכת אז הלבד זועק והקושי והאֵין.

לא חייבים להיות לבד, אבל היי! יש גם לנו הזדמנות לפתוח את הלב ולשנות את התמונה, לא כך?…

יש עמותות המעניקות סל מצרכים לחגים ולשבתות לנזקקים. כדאי לבדוק ולפנות. יש גם מקומות וארגונים המארגנים סעודות גדולות לזמנים כאלה ביחד, כמו בית חב"ד ועוד. כדאי לבדוק ולהצטרף אם אפשר.

נכון שאין כמו לחגוג או להיות בשבת בחוג המשפחה, אבל זה תמיד עושה טוב בלב לדעת שיש אנשים, ארגונים ועמותות כאלה שנמצאים שם בדיוק לזמנים 'לבדיים' שכאלה.

נכון, אנחנו אחרי חגי ניסן הנפלאים – "שניים באחד": פסח ושביעי של פסח בשבוע אחד, אבל יש לנו עוד. וזה לא רק על מה שהיה, אלא בעיקר להבא – לשבתות וחגים אחרים הממלאים את לוח השנה שלנו.

ואולי גם אנחנו נפתח עוד קצת את הלב הרחב שלנו ונהיה שם בשביל כל מי שמרגיש לבד.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש – בכתובת:teilot1@walla.com   או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.