מתחת לאף

איש אחד עמד מול המראה והסתכל על הבבואה שלו שנשקפה מולו. מתחת לאפו נח לו זבוב שחור עם כנפיים בצבע ירוק זוהר. מגע הזבוב והזמזומים הטרידו את מנוחתו. הוא ראה את הזבוב במראה וניסה להסירו. הוא שלח את ידו למראה כדי לסלק את הזבוב, אך הזבוב נשאר עומד במקומו. הוא ניסה שוב להבריח את הזבוב הטורדני, אך לשווא. מצחו של האיש החל להתמלא זיעה והוא חש אי שקט. הוא רצה להעיף את המטרד בעזרת מרפקו, לכן השעין את מרפקו על המראה… אך הזבוב עמד מתחת לאף ולא זז. כל ניסיונותיו לסלק את הזבוב במראה לא צלחו. הוא התיישב כשהוא מותש, מיואש ומוטרד… ואז שמע את הזבוב מזמזם ואומר לו: "מצחיק אתה, הא? אבל תדע לך, הפתרון נמצא מתחת לאף ממש! גע במקום הנכון!…."

ימים עם שינויים – כמו החופש הגדול שעכשיו בשיאו, הכנות לשבת, הכנות לחגים, הכנה לחופשה משפחתית, וגם ה'רבעון האחרון של השנה' כהכנה לקראת השנה החדשה שבפתח (אני יודעת שזה מוקדם מדי לדבר עליה, אבל היא באופק ואי אפשר להתעלם ממנה…) – מורגשים יותר, יש בהם תכונות ותיזוזים שלא כמו בשאר הימים.

יש בהם, בימים האלה, עומס פיזי, קניות, תורים, ריצות מרובות, ארוחות משפחתיות שמעלות את רמת המתחים מדי פעם, תפילות שקשה להתרכז בהן – כי הילדים בחופש, כי אנחנו ממהרים, כי יש הרבה אנשים לידנו וכן הלאה. וכמובן אי אפשר לפסוח על הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות – הדיאטה, שנהרסת, השינה – או עודף שינה, כי זה חופש או שחסר זמן וצריך להספיק. כזאת היא גם השגרה בכלליות – שמאבדת את המסגרת הקבועה שלה.

וזה עוד בלי להזכיר את העומס הנפשי. אבל בעצם, כן כדאי להזכיר אותו כי גם הוא חוטף לא מעט בימים האלה. גם ההחלטות נשקלות אינספור פעמים – כדאי או לא כדאי? משתלם או לא? יקר או זול?

נדמה שכל הזמן אנחנו מצפים לטוב אך הכל נשאר אותו דבר, תחושת האמון פוחתת, כל פעם בחשבון הנפש אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות צדיקים יותר אבל משום מה זה רחוק מאיתנו, מלחיץ ומנוכר…

גם בימי השגרה וגם בימים האלה, עם כל השינויים והיציאה ממה שאנו רגילים אליו, כשאנו עושים חשבון נפש – הרצון הוא להרבות במעשים טובים, בקבלות מעשיות, מעין תשובה במציאות החיצונית, שזה אומר הוספת מטלות – שהרי כל אלה אכן דברים חשובים אבל הסיכוי הגדול הוא שנפספס. לכן עלינו להתבונן ולראות את הנקודה הפשוטה בחיינו אותה אנו רוצים לתקן (ולא לעשות לעצמנו הנחות גם בחופשות ובחופש הגדול ובחגים או בשבתות…), ולטפל בה.

והכי מצחיק (או שלא) שהנקודה הזו לא רחוקה מאיתנו, היא ממש מתחת לאף שלנו. כל כך זמינה, כל כך נגיעה. וברגע שנזהה איפה הזבוב עומד ומטריד – נוכל להזיזו.

התשובה, אם כן, היא זיהוי המקום שלי, הפנימי, שצריך ריפוי. לאחר שנזהה אותה נוכל לבצע פעולות מעשיות.

מאמרים נוספים בנושא:

לתפוס את הלטאה

תחילת הפסגה

לוחמי החופש

אמן הרגע

מומחים לשמחה

שמחה, ברצינות!

המרוץ למיליארד

שמחה בלי תנאים

עשרת הדיברות לחיים מאושרים

עניין של גישה

בחנו את עצמכם

שלוש סיבות לחייך

מסתבר, שהמקום בו אנו צריכים לתקן הוא לרוב פשוט ובסיסי. אנחנו לא שמים לב אליו כי הוא חלק מהיומיום. נדמה לנו שצריך לתקן משהו גדול, רוחני, ולכן הפשוט לא חשוב. אבל ההיפך הוא הנכון!

דוגמה? בבקשה (אתחיל עם זו שאהובה עלי…)

אנחנו לא עושים כושר גופני למרות שאנחנו רוצים, למה? טוב, בהתחלה עושים קצת ואחר כך מפסיקים. מה יוצא לנו מזה? תחושת אשמה, הקטנת עצמי, ביקורת עצמית על שאיננו מתמידים. אחרי זמן מסוים, אנחנו משנסים מותניים וחוזרים לעשות צעידות. כדי שזה יהיה כיף, קובעים עם חבר או חברה למסע היומי ביחד כי זה גם מאוד עוזר. אחרי זמן מסוים, לא מפסיקים אבל אז עולה בעיה אחרת – ההשוואות: היא/הוא צועדים טוב יותר, מהר יותר, הם רואים שינויים – בגוף, בהרגשה וכן הלאה אבל אנחנו לא. ואם החבר או החברה חלשים כמונו, אז יום אחד זה יקרה והם יאמרו לנו שהם כבר לא יכולים לצעוד איתנו.

ככה נשבר הרגל טוב שאנו מנסים להרגיל את עצמנו אליו.

ואם זה קורה, אז זה אומר דרשני אחד גדול – שיצאנו לצעדות הללו לא מהסיבות הנכונות, הלכנו בתנאי שהחבר או החברה ימריצו אותנו והפכנו תלויים בהם.

אולם אחרי תקופה החלטנו לעשות את זה שוב, אבל לבד. ועד שסוף סוף החלטנו לעשות מעשה שאין בו תלות באף אחד, גילינו שנכנסנו לתקופה מלאה באירועים, משמחים כמובן – חתונות, בר מצווה ושאר שמחות מהנות. ויש גם מפגשים אחרים חשובים שעלו על הפרק.

ההתחייבות לעצמנו נפלה מול כל ההתחייבויות הנ"ל. וזה עוד בלי להזכיר שבאירועי השמחות, שמלווים באוכל, הנפילה הייתה מורגשת עוד יותר.

ואז החלטנו שאנחנו רוצים לנסות מסלול הליכה אחר ובזמן שונה – בבוקר, בעצם אחרי צהריים… ניסינו הכל. ושוב, הבנו שאנחנו לא מסוגלים. אם הגענו למסקנה כזו – שעכשיו (בהווה) אנחנו לא מצליחים, בעבר גם כן לא הצלחנו – אז למה בעתיד כן?

אבל האמת היא שונה. האמת היא שאנחנו כן יכולים. ולא רק בעניין ההליכה היומית אלא בכל דבר ותחום בחיינו!

השמחה הכי גדולה שלנו היא שלא נהיה תלויים באף אחד, כי לא רק על שמחה אנחנו מדברים אל על החופש האמיתי והמיוחל…

לא נסתכל על הנסיבות החיצוניות ולא נשים את המציאות החיצונית (אירועים, עייפות, החבר/ה לא באו איתנו, הם הולכים מהר, אני לא עומד בקצב וכן הלאה) לנגד עינינו. במקום זאת, נמקד את עצמנו למציאות הפנימית שלנו. ניקח אחריות ונפסיק להיות תלויים בעזרה מבחוץ. נפסיק לתרץ את זה שיצאנו מהשגרה, שזה חג, שזה תחילת שנה, שזה סוף שנה, שזה אמצע השנה, ש… אוי, כמה ש… יש!!

למה? כי המציאות החיצונית עוצרת אותנו מלעשות את מה שאנחנו צריכים. לעומת זאת, המציאות הפנימית מסייעת לנו. לכן, לצורך העניין, הנקודה שלנו היא צעידה והחזרה בתשובה היא מיקוד במציאות הפנימית (הרצון והצורך שלנו, היכולת וכן הלאה). ויציאה מתלות חיצונית היא למעשה התשובה!

אם נצא מהתלות החיצונית שמעכבת ומחלישה אותנו, ונשים את הלב במציאות הפנימית המעודדת והמחזקת שכולה טוב גדול – הרי שעשינו תשובה אמיתית ומשמעותית. נצעד כפי יכולתנו, בקצב שלנו, בלי נוקשות של זמנים ובלי תחרות. העיקר, שהדבר אליו נתחייב יהיה קבוע. וכך, תוך זמן קצר נגלה שהשתנינו. (כאן הזכרתי צעידה, אבל זה יכול להיות כל דבר).

דוגמה נוספת? בבקשה.

אדם מפחד לנהוג מהר (לא מהר מעל המותר חלילה, אלא מהר בקצב של שאר המכוניות). הוא נוהג לאט. מכל עבר מצפצפים וצועקים לו 'איך אתה נוסע? מי נתן לך רישיון? תשתלב עם התנועה? זוז לנתיב הימני?…' הוא מיד מתחיל להרגיש אשם ולא בסדר, הקולות החיצוניים משפיעים עליו. אז מה הוא עושה? מפסיק לנהוג. נשאר בבית יותר ויותר עד שהופך להיות בודד. אם זה מה שעובר עליו הרי שזו הנקודה של 'החזרה בתשובה שלו'. נכון יהיה אם יטפל במה שמפריע לו בחיים, ולא בהוספת התחייבות לעוד קבלות רוחניות או חברתיות. אלא, התשובה שלו היא הסתכלות פנימה, לא להקשיב לקולות מבחוץ. לכן כדאי שיאמר לעצמו, 'אני נוהג לאט, ואסע בנתיב הימני בזהירות. לא אהיה מנוהל על ידי קולות חיצוניים ומלחיצים. אתן לעצמי כבוד ואנהג כפי יכולתי בלי לסכן את עצמי או את אחרים. אחזיר לעצמי את האמון בעצמי ולא אהיה תלוי בדעות חיצוניות, לא אתן לחיצוני לנהל אותי'. זאת החזרה בתשובה הנכונה.

הנה עוד דוגמה. הכרתי אדם שהיה בתהליכי חזרה בתשובה. במשך תקופה ארוכה הוא עשה את השינויים בחייו בהסתר, על מנת שהמשפחה והחברים לא יראו ולא יצחקו עליו או יעירו הערות ציניות. הוא הרגיש שהערך שלו תלוי בהערכה החיצונית של הסביבה ולכן חבש 'כיפה שקופה'. התשובה שלו היא הסתכלות פנימה ועזיבת התלות בערך שהחברה נתנה לו באופן סמלי ואשלייתי, מאחר והערך שלו נמצא בתוכו. הביטוי של זה יהיה להוריד את 'הכיפה השקופה' ולחבוש כיפה של ממש. כי חזרה בתשובה היא קודם כל לגעת בנקודה הנכונה הקרובה אלינו מאוד.

מגרש המשחקים שלנו הוא בפנימיות שלנו. הנגיעה שלנו היא בנו ולא במראה! לכן כדאי לשים לב למה שנמצא מתחת לאף כי שם נמצאים הדברים שישנו לנו את החיים!

* * *

עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספרים: "49 ימי מסע" והספר הירוק. להזמנת הספרים וסדנאות בריאות: 050-5574065, ednakadosh18@gmail.com וכן בפייסבוק – מידה טובה – הקוד להרזיה בריאה, או באתר www.ednakadosh.com