החיים כמתנה

לפגוע בלי לעשות כלום

אתה מבקש משהו ממכר שלך והוא מסרב. איך אתה מרגיש? כולנו עברנו פעם מקרה כזה, ותמיד התחושה לא נעימה עד קשה. לא קל לשמוע את המילה 'לא'. זה בולט אצל ילדים שלא נותנים להם את מבוקשם – ישנם ילדים שיכולים לאבד את העשתונות.

וגם אצל מבוגרים, שהם יותר מרוסנים, זה לא נדיר שפגיעה מסוג כזה תיגמר בהתפרצות. אבל גם אם האדם לא מראה כלום כלפי חוץ, פעמים רבות הפגיעה כל כך קשה, עד שהאדם מתייסר ממש במחשבות ובייסורי נפש, מיטלטל בין תחושת העלבון לבין הרצון לנקום, בין מחשבה לנתק כל קשר, לבין הבטחה לעצמו שלעולם לא יבקש כלום האדם הזה.

מה הדוגמה של חכמינו למצוות 'לא תיקום ולא תיטור'? הייתי מצפה לראות דוגמה של אדם שפוגע בחבירו, וזה מה שמעורר בחבר את הרצון לנקום. אבל לא כך הוא. הדוגמה של חכמים היא אדם שמבקש כלי עבודה מחבירו ונתקל בסירוב, ועכשיו רגש הנקמה גואה בו, הוא מתמלא בשנאה כלפי המסרב – ובאה התורה ללמד אותנו לשלוט ברגשות הקשים האלה. אבל אלֶה הרגשות הטבעיים שכולנו מכירים והם מתעוררים דווקא בשעה שאומרים לך לא.

וככל שאתה יותר מצפה לקבל – כך גדלה האכזבה ומתעצמים כל הרגשות השליליים. אתה אומר לעצמך: "כל כך הרבה טובות עשיתי לבן אדם הזה, אף פעם לא אמרתי לו לא, כמה נתתי לו, כמה הקרבתי מעצמי, ועכשיו מה בסך הכול ביקשתי, מה אכפת לו, איזה אדם רע, איזה קמצן, איזה אטום…" זה התסכול הגדול ביותר.

זה מה שגורם לעיקר המריבות בין הורים לילדים, בין אחים ובין חברים טובים. דווקא הקרבה הגדולה, ודווקא זה שהם מצפים מהזולת ליותר – זה מה שגורם לאכזבה עמוקה יותר ולרגשות סוערים יותר.

דמות של מלאך

לאור ההקדמה הזאת, דמותו של משה רבינו בתחילת הפרשה נראית כמעט בלתי אנושית, ממש מלאכית. מה הוא לא עשה בשביל ה' ובשביל עם ישראל? כמה שנים יגע וטרח להגיע לרגע הגדול הזה? עוד במצרים הוא מבטיח לעם ישראל שיֵצאו ממצרים ויגיעו כולם יחד ליעד הנכסף, ארץ ישראל; ארבעים שנה הוא טורח במסירות נפש; והנה, במרחק נגיעה מהרגע הגדול והתגשמות כל שאיפותיו – הוא מקבל את הסירוב של חייו.

ומשה – לא נפגע ולא לוקח ללב, לא כועס על ה' ולא בא בטרוניה. איך אנחנו יודעים את זה? אנחנו יודעים את זה מכך שהוא ממשיך להתפלל, תפילה ועוד תפילה ועוד תפילה. הוא לא מפסיק להאמין לשנייה שהתפילה שלו תעשה פירות, ובכל פעם מחדש שהתפילה לא נענית, הוא לא מתאכזב ולא שובר את הכלים וממשיך בעבודתו ובמילוי כל תפקידיו בנאמנות מוחלטת.

מה קורה כאן? וכי אין למשה רבינו רגש אנושי? איך הוא לא נפגע עד עמקי נשמתו? איך לא נוצר אצלו משבר אֵמוּן חמור מאוד?

והתשובה היא שמשה רבינו פשוט חי את הידיעה שלא מגיע לו כלום. הוא לא חשב שמגיע לו משהו. לכן הוא מבקש הכול הכול במתנת חינם. אם הייתה נכנסת לו טיפת מחשבה שמגיע לו – התורה לא הייתה אומרת 'ואתחנן', וברור שמשה רבינו היה אז בסכנה עצומה ליפול לכל המחשבות הקשות והרגשות המייסרים של האכזבה מן הסירוב.

מכלכל חיים בחסד

אבל איך זוכים לכך? מצד אחד זה לא קל, אבל זה גם לא קשה. צריכים לשנות סוויץ' במוח. איך? על ידי שמפסיקים לטפח בתוכנו את ההרגשה 'מגיע לי'. זו ההרגשה שגורמת לכל האכזבות והנפילות. גם בין אדם לחבירו אין לך מה להרגיש שמגיע לך, וכל שכן כלפי בורא עולם שבאמת לא חייב לנו כלום.

משה רבינו לא ישב לכתוב "קורות חיים" וכל יום הוסיף כמה שורות תחת הכותרות "מה עשיתי היום", "כמה מסרתי את נפשי היום", "כמה התפללתי היום…" וכדומה. הוא אף פעם לא ייחס את העשייה שלו לעצמו. אלא משה רבינו ייחס הכול לה' יתברך וראה בהכול מתנת חינם.

הוא חי בשלימות את המציאות שכל נשימה שהוא נושם זה פשוט חסד, כל שכן כל האוכל שהוא אוכל. כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "מכלכל חיים בחסד" – ה' מכלכל את כל העולם ואף אחד בעולם לא יכול לומר שמגיע לו שה' יכלכל אותו. הכול זה חסד ומתנת חינם. ואם משה רבינו מבקש מתנת חינם – מי ראוי יותר ממשה רבינו שיוכל לומר שמגיע לו?

לא עשית. קיבלת!

בן אדם מרגיש שמגיע לו כי הוא לומד תורה, כי הוא מקיים מצוות, כי הוא מוותר, כי מעביר על מידותיו, כי הוא מוסר את נפשו, כי הוא מרבה בתפילה או מכל סיבה אחרת. אבל זה ממש עיוות המציאות.

אתה חייב להבין שלקיים מצוות או ללמוד תורה וכו' – זה עצמו מתנה עצומה מה'. לא רק שלא מגיע לך בגלל מה שאתה עושה, אלא אתה יותר חייב בגלל שמשמיים זיכו אותך לכאלה מתנות. אתה מקבל מתנה ענקית במתנת חינם – ואתה עוד מפתח ציפיות שמגיע לך משהו בגלל זה?! יש לך עיוות גדול יותר מזה?!

ו־כֵּן, אפילו מסירות נפש זה מתנה מה'. ה' מזכה אותך למסור את הנפש, ה' מזכה אותך להגיע למדרגות גבוהות ונאצלות של ביטול וענווה. וכי בגלל שאתה מקבל כאלה מתנות ומדרגות – אתה מעז לחשוב שמגיע לך משהו, ואתה עוד מתרעם בפיך או בלבך?!

משה רבינו היה העניו באדם למרות שהיה בעל הזכויות הגדול בעולם, רק בגלל שהוא הרגיש תמיד שכל מה שהוא עושה – זה לא הוא עושה, אלא משמיים נותנים לו מתנות ומזכים אותו לעשות. וכך ככל שמשה "עשה" יותר, הוא נעשה עניו יותר, כי הוא הרגיש יותר ויותר אסיר תודה לה', כמו שאומר יעקב אבינו: "קטונתי מכל החסדים" – כל החסדים שאתה עושה איתי גורמים לי להרגיש יותר ויותר קטן עניו ושפל.

המתנה של החיים

ומה המתנה הגדולה ביותר, מהו החסד הגדול ביותר? המתנה הגדולה ביותר היא התפילה. משה רבינו ראה את האמת כמו שהיא. הוא הבין שלעמוד לפני בורא עולם בתפילה – זו מתנת המתנות. בכל תפילה הוא הרגיש כל כך אסיר תודה, עד שבכלל לא עלה על דעתו שגם מגיע לו לקבל משהו בתמורה. ואם בכל זאת אני מבקש עוד משהו אחרי שכבר כל כך הרבה קיבלתי – זה אך ורק במתנת חינם.

ולכן הוא לא נפגע ולא נעלב, והחשוב ביותר: הוא לא הפסיק להתפלל. הוא ראה בתפילה עונג ומטרה ומתנה גדולה בפני עצמה, אז למה שיפסיק להתפלל. לארץ ישראל הוא לא יכול להיכנס בינתיים, אז לפחות ימשיך להתפלל כל עוד משמיים נותנים לו את הזכות ואת האפשרות. ובאמת לאחר חמש מאות וחמש עשרה תפילות, אמרו לו משמים 'רב לך' – אתה לא יכול להתפלל על זה יותר. ומשה קיבל את זה, כמובן.

וזה הסוד של התפילה. אם אתה מתפלל ומפתח ציפיות ומחשבות שמגיע לך – נכונה לך אכזבה גדולה מאוד, אתה רק תתרעם יותר, ולבסוף גם תפסיק להתפלל, ואין מה לומר שתפילה כזאת לא מתקבלת, זו תפילה שכולה מבוססת על שקר. אבל אם אתה חי את האמת שהכול זה חסד חינם, התפילה שלך מבוססת על אמת ואתה תוכל להתפלל ולהתפלל עד אין סוף. לעולם לא תפסיק, התפילה תהיה עבורך המתנה הגדולה ביותר – וכמו שאומרים, "כל השאר בונוס".