מעשה ברכבת

"מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶך אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בּעֵינָיו מְאֹד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאֹד. פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרֹגֶז עָלֶיה, וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר:

שֶׁהוא טוֹב יִקַּח אוֹתךָ (דֶּער נִיט גוּטֶער זָאל דִיך נֶעמֶען( בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ, וּבַבֹּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאֹד וְהָלַך לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה. עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶך  מִצְטַעֵר מְאֹד, וּבִקֵּשׁ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְ שׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַך לְבַקְּשָׁהּ. וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאֹד זְמַן מְרֻבֶּה מְאֹד עַד שֶׁמְּצָאָהּ.

עַתָּה מְסַפֵּר אֵיך בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ. "

מעשה שקרה לי.  אתמול הייתי צריכה להספיק את הרכבת בכדי להגיע לעבודה. מניעות קלות גרמו לכך שהגעתי בדקות האחרונות סמוך לתחנה ורצתי בכדי להספיק.

"..אַחַר– כּך רָאָה אָדָם גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁאֵינו גֶּדֶר אֱנוֹשִׁי כְּלָל...וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הנּ"ל וְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת. אָמַר לו:  בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא כְּלָל,  וְדחָה אוֹתוֹ וְאָמַר לו, שֶׁהִשִּׁיאוּ אֶת דַּעְתּוֹ בִּדְבַר שְׁטוּת,  כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאֹד הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת בָּכָה מְאֹד וְאָמַר , כִּי בְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ הוּא נִמְצָא בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ הַיְנוּ הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה שֶׁפָּגַע דָּחָה אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו וְאָמַר כִּי בְּוַדַּאי דְּבַר שְׁטוּת אָמְרוּ לְפָנָיו וְהוּא אָמַר הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת , שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ."

מחשבה ראשונה שעלתה במוחי "כדאי לוותר" הרכבת בטח יצאה כבר.. אבל התעקשתי. "לא. אעשה השתדלות אולי אם ירצה השם אספיק." והמשכתי לרוץ.

"..אָמַר לו הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת: לְדַעְתִּי הִיא שְׁטוּת, אַך מֵחֲמַת שֶׁאַתָּה מִתְעַקֵּשׁ, הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הַחַיּוֹת, אֶעֱשֶׂה לְמַעַנְך וְאֶקְרָא לְכָל הַחַיּוֹת.. וְקָרָא אֶת כֻּ לּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, כָּל מִינֵי הַחַיּוֹת, וְשָׁאַל אוֹתָם, וְכֻלָּם הֵשִׁיבוּ, שֶׁלא רָאוּ. וְאָמַר לו: רְאֵה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיך. אִם תִּשְׁמַע, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיך, כִּי בְּוַדַּאי לא תִּמְצָא, כִּי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם. וְהוּא הִפְצִיר מְאֹד וְאָמַר, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא בַּנִּמְצָא בְּוַדַּאי"

הגעתי לתחנת הרכבת בריצה ובדיוק כשרציתי להחתים את הכרטיס בכדי להיכנס לתחנה המכשיר הקורא הראה שגיאה. "שמישהו יפתח לי בבקשה. יש בעיה עם הכרטיס". "גברת לאן את ממהרת? הרכבת בטח כבר יצאה". אמר הפקח ממול. לא עניתי אבל המשכתי להתעקש. "תפתחו לי בבקשה יש בעיה עם הכרטיס". השומרת בכניסה באה לאיטה לבדוק מה קרה.

"..אָמַר לוֹ הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת : הִנֵּה בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת, וְאוּלַי יוֹדְעִים הֵם מֵחֲמַת שֶׁהֵם פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר בְּגָבוֹהּ, אוּלַי רָאוּ הַר וּמִבְצָר הַנּ"ל, וְתֵלֵך אֵלָיו וְתֹאמַר לו,

שֶׁאֲנִי שָׁלַחְתִּי אוֹתְך אֵלָיו. וְהָלַך כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקְּשׁ, וּמָצָא שׁוּב אָדָם גָּדוֹל מְאֹד כַּנּ"ל, וְנָשָׂא גַּם כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּ נּ"ל, וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם כֵּן כַּ נּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁאָחִיו שְׁלָחוֹ אֵלָיו. וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ גַּם כֵּן, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא.  וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם כֵּן. "

"גברת אני אפתח את השער. אבל חבל לך למהר. הרכבת כבר יצאה". "בכל זאת תפתחי לי בבקשה". השומרת בכניסה פתחה את השער.

"..וְאָמַר לוֹ הָאָדָם הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת: הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת. אֶקְרָא אוֹתָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם.

וְקָרָא כָּל הָעוֹפוֹת וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, וְהֵשִׁיבוּ, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מֵהַר וּמִבְצָר הַ נּ"ל. אָמַר לו:  הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁבְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם, אִם תִּ שׁמַע לִי, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיך, כִּי בְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ. וְהוּא הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת הִפְצִיר אוֹתוֹ וְאָמַר, שֶׁבְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם. "

רצתי לכיוון המעליות שמובילות לרכבת תחתית. הפקח שעמד ממול המשיך להתעקש וצעק מאחורי. " גברת אני לא מבין הרכבת כבר יצאה, למה את ממהרת?". המשכתי לרוץ אפילו לא עניתי.

"..אָמַר לוֹ הָאָדָם הַשֵּׁנִי הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת : לְהַלָּן בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, שׁמְּמֻנֶּה

עַל כָּל הָרוּחוֹת, וְהֵם רָצִים כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם. וְהָלַך כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקֵּשׁ, וּמָצָא אָדָם גָּדוֹל גַּם כֵּן כַּנּ"ל, וְנָשָׂא גַּם כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּ נּ"ל, וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם–כֵּן כַּ נּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה כַּ נּ"ל,  וְדָחָה אוֹתוֹ גַּם כֵּן, וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם כּן. "

הגעתי למעליות, הדלת נפתחה והמעלית החלה לרדת. במעלית אחד האנשים פנה לחברו. הסתכל בשעון ואמר. "זהו הרכבת יצאה. ניקח את הרכבת הבאה". הפעם כבר חשבתי. "אולי כבר הרכבת באמת יצאה. אבל אעשה את ההשתדלות שלי. "

"..וְאָמַר לוֹ הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת : שֶׁלְּמַעֲנוֹ יִקְרָא שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת וְיִשְׁאַל אוֹתָם. וְקָרָא אוֹתָם, וּבָאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם, וְלא יָדְעוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר הַ נּ"ל. וְאָמַר לוֹ הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת : הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיך. וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאֹד וְאָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּוַדַּאי."

המעלית נפתחה. ירדתי מהר במדרגות. לא ראיתי את הרכבת. החלטתי להמשיך בהליכה אולי היא עדיין מחכה ברציף. ואכן ראיתי את הרכבת. אמרתי לעצמי "זהו. ריצה אחרונה נאסוף את כל הכוחות! ריצה אחרונה. בוודאי נספיק!"

"..בְּתוֹך כָּך רָאָה שֶׁבָּא עוֹד רוּחַ אֶחָד. וְכָעַס עָלָיו הַמְמֻנֶּה הַ נּ"ל: מַדּוּעַ נִתְאַחַרְתָּ לָבוֹא? הֲלא גָּזַרְתִּי, שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְלָמָּה לא בָּאתָ עִמָּהֶם? הֵשִׁיב לו,  שֶׁנִּתְעַכַּבְתִּי מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי צרִיך לָשֵׂאת בַּת מַלְכָּה אֶל הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת. וְשָׂמַח מְאֹד... וְגָזַר עַל הָרוּחַ הַ נּ"ל, שֶׁיּוֹלִיך אוֹתוֹ לְשָׁם.

וּבָא הָרוּחַ סְעָרָה וְנָשָׂא אוֹתוֹ לְשָׁם, וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֶל שַׁעַר, וְהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם חֲיָלוֹת, שֶׁלא הִנִּיחוּ לִכְנֹס אֶל הָעִיר והוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכְּלִי, וְלָקַח מָעוֹת, וְשִׁחֵד אוֹתָם, וְנִכְנַס לְתוֹך הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה וְהָלַך אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת , כִּי צָרִיך לִשְׁהוֹת שָׁם, כִּי צָרִיך לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ.

וְאֵיך  שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר– וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ."

בשניות האחרונות. כשאין אף אחד ברציף. הגעתי לרכבת לחצתי על הכפתור של הדלת. והדלת נפתחה.

לכל אחד מאיתנו יש איזו רכבת להספיק או לפי המשל של רבנו על בת המלך האבודה, לכל אחד מאיתנו יש בת מלך שהוא מבקש להוציאה.

יש אחד שמבקש זיווג, אחד שמבקש שלום בית, אחד שמבקש זרע של קיימא, אחד שמבקש פרנסה ואחד שפשוט רוצה להספיק את הרכבת כדי להגיע מירושלים לבית שמש.

העניין הוא שהמניעות באות בכל מיני צורות אם זה קולות שעולות מבפנים. כל מיני מחשבות של "זה לא יקרה",  "אין סיכוי", "תסתכלי על השעון", "די אולי אוותר" ואם זה אנשים מבחוץ שלעיתים אומרים "זהו הגיל עושה את שלו", "עברו כל כך הרבה שנים וזה לא קרה. אולי זה כבר לא יקרה" , "בוודאי דבר שטות", "בוודאי איננו בעולם", "בוודאי אינו בנמצא", "הרכבת כבר יצאה!"

ואם אנו חזקים ונחושים ואומרים לכל המניעות הללו "ישנו בוודאי!", "בוודאי יש בעולם!", "אני יודע שישנו בוודאי!","אני אספיק את הרכבת!"

אז בוודאי נצליח. ונזכה לכל משאלות ליבנו.

אמן ואמן.