שוב אני פה

שוב אני פה.

במקום המבולבל הזה. המייאש. הלא ברור. הנמוך. שאין בו כיוון. שנתון לחסדי השם. שלא יודעים לאן לפנות ומה לעשות. ואיך בכלל הגעתי לפה. הרי רק לפני זמן קצר הייתי במקום אחר בנפש. בטוח. מבין. עם דעת. עם כיוון ברור. הרגשתי שאני עושה עבודה. שיש התקדמות. ופתאום אני כבר למטה. ממש. כמעט ולא זיהיתי את הירידה. את ההתדרדרות במדרון. והופס.אני כבר למטה. איך יכולתי לעצור בקושי זיהיתי את ההתדרדרות. מה קרה?

רבי נתן כותב בליקוטי הלכות הִלְכוֹת (בְּצִיעַת הַפַּת הֲלָכָה ה אוֹת ה – ז):

"הַהִתְרַחֲקּוּת הוּא תְּחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת, הַיְנוּ כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲזַי עַל פִּי רב בָּאִים עָלָיו דִּינִים וְיִסּוּרִים וּמְנִיעוֹת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת.."

אני במצב של התרחקות. התרחקות מעצמי. מהבורא. קטנות דעת. אבל ההתרחקות הזו היא בעצמה התקרבות. כי ככה זה. כשאדם רוצה להתקרב להשם יתברך, לעצמו, אזי על פי רוב באים עליו דינים, יסורים ומניעות רבות. ולא סתם מניעות גדולות ועצומות! ואז מה קורה?

"..וְנִדְמֶה לוֹ, כְּאִלּוּ מְרַחֲקִים אוֹתוֹ, אֲבָל כָּל זֶה לְטוֹבָה בִּשְׁבִיל הִתְקָרְבוּת, וְצָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְגַּבֵּר וּלְהִתְאַמֵּץ וְלַעֲמד בַּנִּסָּיוֹן הַזֶּה שֶׁלּא יִתְרַחֵק חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים וְהַמְּנִיעוֹת וְהַהִתְרַחֲקוּת, וְאַל יִטְעֶה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם.."

ובעצם נדמה כאילו מרחיקים אותי. מרחיקים אותי מהקדושה. מקרבת אלוקים. מעצמי. מהטוב שלי. אבל זה לטובה. כי זה התהליך שחייב לקרות התרחקות שהיא בשביל התקרבות. ובשעה שאני למטה. בקטנות הזו בייאוש, בחוסר בהירות, אז יש לעמוד בנסיון. שהנסיון הזה לא ירחיק אותי חלילה. שלא נטעה לומר לעצמנו די. זהו. אני אשאר פה וזה נגמר. הבלבול הזה, היאוש זה לא יגמר. "..רַק יֵדַע וְיַאֲמִין, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו הַכּל לְטוֹבָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּבֵּר לְהִתְקָרֵב יוֹתֵר, כִּי הַהִתְרַחֲקוּת הִיא רַק בִּשְׁבִיל הַהִתְקָרְבוּת.."

עלינו לומר לעצמנו ולהאמין שכל מה שעובר עליי הכל לטובתי הנצחית. וזה חלק מהעבודה. חלק בלתי נפרד. זה לא שרק כשאני בשמחה עם יישוב הדעת, עם זריזות רק שם אני בעבודה פנימית. ממש לא. אדרבה העבודה הגדולה היא בזמן הקטנות. זה הנסיון. וזה חלק בלתי נפרד מהעבודה.

רבי נתן ממשיך ואומר בליקוטי הלכות (הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הֲלָכָה ד אוֹת י"ב):

"אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי בֶּאֱמֶת וְלַעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי כִּי אִם עַל יְדֵי עַזּוּת וְעַקְשָׁנוּת גָּדוֹל דִּקְדֻשָּׁה, כִּי הַרְבֵּה הַרְפַּתְקָאוֹת וַעֲלִיּוֹת וִירִידוֹת צְרִיכִין לַעֲבר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּלִי שִׁעוּר."

כי בעצם אי אפשר להיות איש ישראלי באמת שעובד את השם יתברך באמת אלא רק על ידי העזות הזו. עזות דקדושא. כי כל אחד מאתנו עובד הרפתקאות. עליות וירידות בלי שיעור כל הזמן. ורק עם העזות הזו אפשר לקום מהירידה ולהמשיך לעלות. לא להשאר שם בירידה. לנסות בכל כוחי בעזות שיש לי לקום ולהתרומם.

"..וְאִם לא יִהְיֶה עַקְשָׁן גָּדוֹל לִבְלִי לְהַנִּיחַ עַל יְדֵי זֶה מְעַט עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשָּׁאֵר עַל עָמְדוֹ. בִּפְרָט כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת דָּבָר גָּדוֹל.. בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ מִלְחָמָה זאת כִּי אִם עַל יְדֵי עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאד."

ואם לא נהיה עקשנים ונמשיך הלאה אז לא ננצח חלילה. בעיקר אם יש איזה דבר גדול מצווה גדולה. התעלות רוחנית גדולה שאנו רוצים לעשות. כי עיקר הנצחון הוא להמשיך הלאה. לקום.

"וְזֶה עִקַּר הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל, הָעִקָּר הוּא בְּהָעַזּוּת וְהָעַקְשָׁנוּת שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁמַּפִּילִין אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם וְהוּא מִתְחַזֵּק בְּכָל עֵת בְּעַקְשָׁנוּת גָּדוֹל וְאֵינוֹ מַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּשׁוּם אפֶן."

וזה עיקר ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בנו. בכל אחד מאיתנו. העזות והעקשנות הזו. שמפילים אותי. ואנחנו בכל זאת ממשיכים הלאה. קמים מנערים את העפר מהרגליים וממשיכים הלאה. בדרך העלייה.

"וְעִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּלַל הַהִתְפָּאֲרוּת הוּא רַק עַל יְדֵי זֶה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עַזִּין" וּבָזֶה תָּלוּי כָּל עֲבוֹדַת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף."

וזה עיקר קבלת התורה. העזות הזו. ובזה גם תלויה כל העבודה. מתחילה ועד סוף. ליפול ואז לקום.