התחזקות

 

הנפש היא אצל האדם בחינת שכיר יום, כי הנפש עושה את כל פעולות הגוף מאחר ואין לגוף שום תנועה וחיות, כי אם על ידי הנפש. ומי שזוכה ללכת בדרך הקודש כראוי ומבטל את הגוף לגמרי לגבי הנפש, אז הנפש היא בחינת מלך, כי הוא מולך על הגוף ואז הוא בן חורין כנאמר :"כל ישראל בני מלכים הם". אבל כשאין מבטל את הגוף לגמרי נגד נפשו, אז הנפש אצל הגוף כעבד שעושה את כל פעולות הגוף כעבד וכשכיר. ואז צריך האדם לרחם על נפשו, שעל כל פנים לא יגזול ולא יעשוק, חלילה, את נפשו. וצריך לתת לה את שכרה מדי יום ביומו, ועל כל פנים יתן לנפש בכל יום כמה מצוות ומעשים טובים, תורה ותפילה כפי חובת היום. כי בודאי ראוי שיעשה רק צרכי הנפש ויבטל את הגוף לגמרי, ככתוב בזוהר הקדוש: "זכאה מן דלא אתהני מדילה כלום" – ואז הנפש היא בחינת מלך ובן חורין. אבל כשלא זוכה לזה, הנפש היא עבד ושכיר בחינת: "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך", ולא זו בלבד, שצריך להיזהר לתת לה שכרה מידי יום, שלא תאמר שתסלק שכירות הנפש ליום אחר, ועל זה מזהיר הכתוב לתת את השכר מידי יום ביומו.

באחת מהשנים ששהה רבנו בברסלב חל ראש השנה ביום שני, ואנשי שלומנו שגרו בעיר טשערין הזדרזו לנסוע ובאו כבר לפני שבת, בכדי שיאמרו את הסליחות של ערב ראש השנה עם רבנו. אולם רבי אבא שוחט לא נסע עמהם מסיבות שונות ולא הספיק להגיע לשבת לברסלב, ולכן עשה את השבת באומן הרחוקה מברסלב כמאה קילומטר.

 

במוצאי שבת החל לרדת גשם שוטף ועז ולא ידע רבי אבא כיצד יצליח להגיע לברסלב בזמן, אולם הזדרז והלך לכמה בעלי עגלות וביקש מהם שיסיעו אותו לברסלב, אבל אף בעל עגלה לא רצה לקחת אותו, והפציר בהם מאוד עד אשר נענה לו אחד מבעלי העגלות ואמר לו: "אם תתן לי שלוש עשרה רובל אסיע אותך". רבי אבא הבטיח לו סכום זה, אף על פי שהיה זה סכום גדול ולמרות שהיה עני מרוד, שמרוב עניותו לא היו לו אפילו בגדים להחליף לכבוד השבת.

 

בעל העגלה משום מה החליט שלא לקחת את רבי אבא ולא רצה לנסוע. אולם כאשר פנו אליו חבריו ואמרו לו: "מכיון שהבטחת לו מחוייב אתה לקחת אותו". בסופו של דבר השתכנע בעל העגלה מדברי חבריו והסכים לקחת את רבי אבא.

 

רבי אבא והעגלון נסעו כל הלילה, אולם בבוקר הספיקו להגיע רק עד לעיר טעפליק, שהיא כשלושים וחמישה קילומטרים מאומן, מכיון שהנסיעה היתה קשה מאוד מרוב הבוץ והגשם. בצהריים הספיקו להגיע בקושי רב עד העיירה הייסין, הרחוקה מברסלב כשלושים קילומטר, ובעל העגלה התעייף מאוד מנסיעתו ולא רצה בשום אופן להמשיך. אך רבי אבא לא אמר נואש, וכשיצאו סוף סוף לדרך מהעיירה הייסין, שאג בעל העגלה אל סוסיו "ילדים לרבנו" – והתחילו הסוסים לדהור שלא כדרך הטבע והגיעו לברסלב בעת שכבר התפללו הקהל תפילת מנחה של ערב ראש השנה. מכיון שהגיע רבי אבא בשעה כה דחוקה, ולא היה לו אפילו פנאי לגשת לרבנו ולדרוש בשלומו.

 

והנה רבי אבא בתמורת השלוש עשרה רובל שהבטיח לבעל העגלה, נתן את גביע הכסף שהביא כמתנה לרבנו. אחר כך בלילה בעת שישב רבנו בשולחן עם אנשי שלומנו כמנהגו, פנה אל רבי אבא ואמר לו: "אבא, ספר לי על נסיעתך". רבי אבא התיירא מאוד לספר, כי ידע שנתן את הגביע שהביא עימו כמתנה לרבנו תמורת נסיעתו. אולם רבנו פנה אליו שוב ואמר לו: "אל תפחד, ספר לי".

 

וסיפר לו רבי אבא את כל סדר נסיעתו, וסיפר גם שהיה מוכרח לתת את הגביע תמורת נסיעתו. כשסיים רבי אבא את סיפורו אמר רבנו: "עבור הגביע עוד אוציא ליצר הרע את השיניים והעיניים. ואתה אבא, בעולם הזה כבר לא כדאי, ואתה – פנה רבנו לרבי שמואל – קח לך מעט מהמרק", כי בנסיעתו נסע איתו רבי שמואל בנו.

 

ותיכף שחזר רבי אבא לביתו לאחר סוכות נפטר. ואילו בנו רבי שמואל התעשר מאוד, וממנו ירש רבי אבא’לה המפורסם את כל עשירותו.