עיניים

 

מי שיש לו הסתכלות בזה העולם – כפי הסתכלותו כך הוא תחת העין, כי העין מושלת עליו מאחר שנמשך אחר עיניו, שזה בחינת: העין רואה והלב חומד. וצריך האדם להתגבר על העין והלב וימשול בהם ויעלה עליהם בבחינת ‘עולי עין’ שאמרו חז"ל על יוסף הצדיק, כלומר שלא תהיה לו שום הסתכלות בזה העולם, ועל ידי זה זוכה לבטל את כל החרפות והבושות שהם כלל התאוות והסטרא אחרא, וגם לבטל את עצמו אל השם יתברך בתכלית הביטול בשלימות ולהמשיך משם את בחינת התחדשות התורה, עד שאפילו אחר כך כשחוזר מהביטול ופותח את עיניו, אף על פי כן לא תהיה לסטרא-אחרא שום אחיזה בעיניים מכיון שהתורה מגינה עליהם, בחינת: מצוות ה’ ברה מאירת עיניים.

 

 

פעם דרש המגיד מדובנא זצ"ל דברי תוכחה לפני קהל מאזינים. כשסיים את דרשתו ניגש אליו אחד מהשומעים ואמר לו: "רבי ומורי, איני מבין למה ומדע, אבל משום מה לא נתעוררתי מדבריכם כלל וכלל".

 

כדרכו בקודש ענה לו המגיד בדרך משל:

 

פעם היה בן כפר שבא לעיר והלך והסתובב ממקום למקום והביט בהתפעלות על חיי הרווחה של התושבים, דבר שלא ראה כמוהו בכפרו המרוחק. כשעבר דרך איזה נפח ראה איך שהנפח לוקח איזה כלי ומנפח בו על הגחלים, ועל ידי זה מדליק ומבעיר את האש.

 

השתומם האיש על מחזה זה, ושמח על זה כמוצא שלל רב, והלך וקנה כלי זה במחיר הגון ברצותו לשמח את ידידיו תושבי הכפר, שמעתה לא יצטרכו להכות אבנים זה בזה כדי להדליק את האש. כשהביא כלי זה לכפרו, קרא לכל תושבי הכפר להראות להם מופת להדלקת האש. נעמדו כולם סביבו והחל לנשוף בכלי הלוך ונשוף, ואין אש ואין להבה, ונתבזה לפני כל שכניו. אולם הוא בעקשנותו חזר והתווכח עימם שכלי זה מייצר אש, אך לא הועיל לו דבר.

 

חזר האיש אל הנפח וגער בו: "למה רימית אותי? ניסיתי כמוך להדליק את האש, ואין אש כלל וכלל". שאל הנפח: "גחלים הכנת?". השיב הכפרי: "לא". אמר לו הנפח: "שוטה שכמוך, בכדי לעורר את האש צריך איזה ניצוץ כל שהוא, ואז טוב הכלי להלהיבו יותר ויותר, אבל אם אין שום ניצוץ לא יועיל שום נישופים".

 

סיים המגיד את משלו ואמר: "כמו כן אנוכי בדרשותי, מלהיב רק את אותם האנשים שיש בהם ניצוץ כל שהוא, אבל אם אין בהם שום ניצוץ איני יכול להלהיבם".

 

כשסיפרו זאת לרבי נתן, ענה ואמר: "אין הדבר כך, ניצוץ יש בכל יהודי, יהיה מי שיהיה, אבל צריך לדעת איך לנפח ואיך להלהיבו"…