הלכות נשיאת כפיים , חינוך ילדים במצווה וכו’

 

א. אין העליה לדוכן מעכבת, ולכן גם במקום שאין דוכן, מצווה על הכהנים לברך את ישראל בנשיאת כפים. ורק כשאפשר הדבר בנקל שהכהנים ישאו כפיהם באופן שיעלו על דוכן, מצווה מן המובחר לעשות כן.

ב. לפיכך אם השליח ציבור כהן, ואין שם כהן אחר, השליח ציבור נושא כפיו ליד התיבה, ואינו צריך להפסיק ולעקור רגליו ללכת אל הדוכן, שהרי אין נשיאת כפים בדוכן לעיכובא.

ג. ישראל שמברך בנשיאת כפים ובכוונת מצווה, עובר בעשה, שנאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל, אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. מכל מקום הורים שמברכים את ילדיהם בברכת כהנים, וכן רבנים המברכים את תלמידיהם. רשאים לסמוך את ידיהם על ראשם בשעת הברכה, ואפילו בשתי ידיים זוכות כאחת, ואין להקפיד לברך דוקא ביד אחת בלבד, כי אין האיסור לזרים לברך את ישראל אלא כשעושים כן בכוונת מצווה, ובנשיאת כפים כדרך הכהנים, אבל בסמיכת ידיים ושלא בכוונת מצווה, שפיר דמי, כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל. וגם משום נשיאת שם שמים לבטלה אין לחוש, שהרי פסוקים הם בתורה, ורשאים לאומרם כהווייתם.

 

 

ד. כשם שמצינו בעבודת בית המקדש שיש חיוב על הכהנים לברך את ישראל פעם אחת בבוקר אחר קרבן תמיד של שחר, כך הוא החיוב בזמן הזה, לברך את ישראל פעם אחת ביום. ואם עלה פעם אחת ביום, שוב אינו עובר בעשה אף אם אמרו לו עלה.

ה. כהן שנשא כפיו בברכת כהנים כדת, וברצונו לישא כפיו שנית באותו יוום בציבור אחר, אף על פי שאינו חייב, שכבר יצא ידי חובת המצווה בנשיאת כפיו הראשונה, מכל מקום רשאי לברך שנית אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו’, ולברך ברכת כהנים, ואפילו אם יש שם כהנים אחרים הנושאים כפיהם. וכן כהן שעלה לדוכן בשחרית, חוזר ועולה לדוכן במוסף בשבתות וימים טובים וראשי חודשים, וכל שכן בציבור אחר. והרי זה דומה למצוות ציצית ותפילין, שאף שיוצא ידי חובתו בלבישתם והנחתם פעם אחת ביום, מכל מקום כל פעם שחוזר ללבשם מקיים מצווה ומברך עליה. וכן המנהג ואין בזה ספק ברכות.

ו. כהן שעדיין לא התפלל שחרית, ונכנס לבית הכנסת ומצא שהשליח ציבור הגיע בתפילת החזרה לברכת רצה, אין התפילה מעכבת אותו לישא כפיו, לפיכך יעקור רגליו ברצה, ובסוף ברכת מודים יברך ברכת כהנים. ואם עדיין לא הספיק הכהן לברך ברכות התורה, נכון שיברך תחילה ברכות התורה בין רצה לברכת כהנים, ואחר כך ישא כפיו ויברך ברכת כהנים. ואם הכהן חושש פן יעבור זמן קריאת שמע, יקרא לפחות פרשה ראשונה של קריאת שמע, ואו אפילו פסוק ראשון עם ברוך שם וכו’, בין רצה לברכת כהנים, בטרם ישא כפיו. ואפילו אם הוא חושש שיעבור זמן תפילה, אם אמרו לו לעלות, יעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, שברכת כהנים היא מצווה מן התורה, והתפלה מדרבנן, מאחר שכבר התפלל ערבית מאמש, ויצא ידי חובת תפילה מן התורה, ועוד שיש לתפילת שחרית תשלומין במנחה. ואם לא אמרו לו לעלות ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל.

ז. המנהג פשוט בארץ ישראל שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום בין בימי החול בין בשבתות וימים טובים. ומרן הבית יוסף השבח השביח מנהג זה. אולם חלק מהאשכנזים בערי הגלל בארץ ישראל לא נהגו לישא כפיהם בימי החול. אבל יותר נכון שגם הם ינהגו לישא כפיהם בכל יום, כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל. וכיום קהילות רבות בחוץ לארץ מבני עדות המזרח גם כן נוהגים שהכהנים נושאים כפיהם בחול כבשבת.

 

ח. מחנכים גם את הקטנים שיעלו לדוכן לישא כפיהם יחד עם הגדולים. אבל קטן לא ישא כפיו כשהוא כהן יחיד בבית הכנסת.

ט. יש נוהגים שכהן רווק אינו עולה לדוכן לישא כפיו בברכת כהנים, לפי שהכהן המברך את ישראל צריך שיהיה שרוי בשמחה ובטוב לבב, ואמרו חז"ל, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתך. אולם המנהג בכל ארץ ישראל וגלילותיה שגם כהן רווק נושא כפיו ומברך ברכת כהנים. והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים, חומרא הבאה לידי קולא היא, כי הנמנע מלישא כפיו מפסיד מצוות עשה מן התורה החשובה כשלש מצוות עשה. לפיכך כהנים רווקים  שבאו מחוץ לארץ ממקומות שנהגו שרווקים אינם נושאים כפיהם, הואיל וזכו לעלות לארץ ישראל חייבים לנהוג כמנהג ארץ ישראל לישא כפיהם, ולא יאבדו בידים מצווה יקרה וחשובה זו. ובפרט שכן פסק מרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו. והמברך ישא ברכה מאת ה’.

י. כהן בן י"ג שנה אף שאין ידוע אם הביא ב’ שערות או לא, נושא את כפיו יחידי בדרך אקראי. ואם אין שם כהן אחר אלא הוא, יכול לישא כפיו בקביעות. וכן בישיבות קטנות שכל התלמידים צעירים שטרם נתמלא זקנם, רשאי כהן בן י"ג שנה לישא כפיו, אף שנמצא עמהם רב או מחנך. וכן המנהג.

 

יא. הכהנים צריכים ליטול את ידיהם לפני שעולים לדוכן לברכת כהנים, ואף כהן שנטל ידיו קודם התפילה, צריך לחזור וליטול ידיו סמוך לנשיאת כפיו.

יב. צריך ליטול בכלי שיהיה בו רביעית,  ועד הפרק, שהוא חיבור היד והזרוע. ואין מברכים על נטילה זו אפילו אם הסיח דעתו משמירת ידיו מנטילת ידיו שחרית, או שנגע במקום מטונף. ולכתחילה טוב שכל כהן ישמור ידיו שלא יסיח דעתו מהם ליגע במקומות המטונפים, כדי שלא להיכנס לכתחילה בספק ברכה במה שנוטל ידיו סמוך לנשיאת כפיו.

יג. אם יש לוי בבית הכנסת הוא נוטל את ידי הכהנים. ומכל מקום נטילת הידיים על ידי הלוי אינה מעכבת. ולכן אם הכהן חושש שאם ימתין ללוי שיטול ידיו יפסיד מצווה זו, יטול בעצמו, ועל כל פנים ראוי מאוד שלא לבטל דין זה. וכשיש שם כמה לויים, נוטל אחד מהם. ויש נוהגים שהלויים אוחזים בכלי ושופכים יחד מהכלי על ידי הכהנים. ולוי קטן לא יצוק לבדו על ידי הכהן, אלא יכול רק לסייע ללוי גדול בנטילה זו.

יד. אם אין שם לוי יש אומרים שבכור יטול ידי הכהנים, אך אין הכל נוהגים להקפיד בזה, אלא כשאין לוי, הכהן נוטל את ידיו בעצמו. וטוב יותר שהכהנים יטלו ידי עצמם, מאשר יטלו ידיהם על ידי ישראל.

טו. יש אומרים שאם הלוי הוא תלמיד חכם והכהן עם הארץ, לא יצוק הלוי מים על ידי הכהן. ותלמיד חכם נקרא זה ששואלים אותו הלכה בדברים המצויים ואומרה, ורחמי שומעניה, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים. ואם יש שם כהן אחד תלמיד חכם, יש אומרים שמציל את כל שאר הכהנים, ואז הלוי שהוא תלמיד חכם יטול ידי הכהן החכם ואחר כך יטול שאר הכהנים. ויש אומרים שגם באופן כזה לא יטול לוי תלמיד חכם את ידי הכהנים כלל. וכן עיקר.

טז. גם בתשעה באב וביום הכיפורים על הכהנים ליטול את ידיהים עד פרק הזרוע, וכפי מנהגם בכל יום. ואף על פי שהרב ‘כף החיים’ כתב, שיטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, נראה עיקר שיטלו ידיהם עד פרק הזרוע, וכדעת רוב האחרונים.

יז. לכתחילה ראוי שהכהן לא ישהה בין הנטילה לנשיאת כפיים יותר משיעור מהלך עשרים ושתים אמה. ולכן ראוי שהחזן לא יאריך ברצה. וכן יש ליזהר לכתחילה שלא לדבר בין הנטילה לברכת הכהנים. ומכל מקום רבים לא נהגו להקפיד ליטול ידיהם סמוך כל כך לברכה, שיש אומרים שתיכף לנטילה ברכה, היינו תיכף לנטילה עקירת רגליו לברכה. וגם סומכים על מה שנטלו ידיהם בשחרית.

יח. כהן שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן, אין לו לישא את כפיו, וכלן צריך שיצא מחוץ לבית הכנסת. אולם בשעת הדחק כגון שאין שם מים, או שצריך לעבור לפני המתפלל כדי ליטול ידיו, יכול לסמוך על מה שנטל ידיו שחרית, ולא יבטל מצוות נשיאת כפיים, כל ששמר ידיו ולא נגע במקומות המכוסים.

יט. כהן שנטל ידיו לנשיאת כפיים של שחרית, אם שמר ידיו ולא נגע בלכלוך העינים או במקומות המכוסים, אינו חייב ליטול את ידיו שנית למוסף. והמחמיר ליטול ידיו גם לשחרית וגם למוסף, תבוא עליו ברכה.

כ. מותר ליטול ידיו בשבת במים שעירבו בהם מי ורדים ובושם, ובלבד שיתנו את המי ורדים מערב שבת או מערב יום טוב. וגם ביום הכיפורים מותר ליטול ידים ממים שמעורב בהם מי ורדים, ואין בזה חשש סיכה.