הלכות נשיאת כפיים – כהן הפסול לנשיאת כפיים וכו’

 

א. הכהנים צריכים לומר את פסוקי ברכת הכהנים בקול רם ובניגון.

ב. אין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים שנים או שלושה ניגונים, משום שיש לחוש לבלבול, ולכן אין לנגן אלא ניגון אחד מתחילה ועד הסוף.

ג. כשאומרים תיבות: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, ושלום, הופכים פנים לדרום ולצפון, כדי שתתפשט הברכה לכל האנשים העומדים מצידיהם. ונוהגים להאריך בניגון בתיבות אלה.

ד. אין מברכין ברכת כהנים אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאות כפים. וכולהו לעיכובא. ולכן כהן עולה חדש מחוץ לארץ שאינו יודע לשון הקודש, טוב שיצא מבית הכנסת ולא ישא את כפיו עד שילמד הברכה בלשון הקודש.

ה. יש אומרים שיש דין "שומע כעונה" גם בברכת כהנים, ולדבריהם כהן שהוא צרוד שאינו יכול לברך ולומר את פסוקי הברכה, יכול לעלות לדוכן ולישא כפיו. ויבקש מחבירו שיכוין להוציאו ידי חובת הברכה ופסוקי הברכה, וגם הוא יתכוין לצאת, ויוצא בזה ידי חובה. ויענה אמן אחר המברך.

ו. אם השליח ציבור כהן, ואין שם כהן אלא הוא, אם הוא מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלאחר שישא כפיו יוכל לחזור לתפילתו ללא בלבול וטירוף דעת מאימת הציבור, יעקור רגליו מעט בברכת רצה, וישא כפיו, ויברך ברכת כהנים, כדי שלא תתבטל ברכת כהנים מהציבור. ויקריא אותו אחד מהקהל. ואין השליח ציבור צריך ליטול ידים סמוך לנשיאת כפים. וגם לא קודם החזרה. אך היכא דאפשר נכון לחוש לדברי הזוהר ומרן השולחן ערוך, וליטול ידיו בין לחש לחזרה. אבל אם יש כהנים אחרים, אפילו אם הוא מתפלל  מתוך הסידור ומובטח לו שיוכל לחזור לתפילתו לאחר שישא כפיו, אינו רשאי להפסיק כדי לישא כפיו, לפי שלא התירו לסמוך על הבטחתו שיחזור לתפילתו, כשיש שם כהן אחד, ואפשר לברכת כהנים שתתקיים על ידי הכהן האחר. ואף על פי שישראל קורא "כהנים" כשהכהנים עולים לדוכן, אין השליח ציבור הכהן עובר על מצוות עשה של ברכת כהנים כשאינו עולה יחד עם יתר הכהנים, לפי שאין כוונת הקורא "כהנים" אלא לשאר הכהנים, ולא לשליח ציבור שנמצא בחזרת התפילה.

ז. כהן העומד באמצע תפילת לחש של שמונה עשרה, והגיע שליח ציבור לברכת רצה, יש אומרים שאם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ומברך ואחר כך יחזור למקומו ויתפלל, שהרי ברכת כהנים היא מצוות עושה של תורה, ואף שגם התפילה היא מצוות עשה דאורייתא, מכל מקום אין זמנה וסידורה ושיעורה מן התורה, וגם איסור הפסקה בתפילה אינו אלא מדרבנן, הילכך אתי עשה של תורה ודחי לאיסור הפסקה, ופוסק ומברך. ויש אומרים שאין לו להפסיק באמצע שמונה עשרה למצווה זו, אפילו אין שם כהן אחר, וכל שכן אם יש שם כהנים אחרים. אלא ימשיך בתפילתו. וכן עיקר לדינא. אולם אם הכהן מתפלל בלחש עם חזרת השליח ציבור ביחד, מתחילה ועד סוף, כשיגיע לברכת רצה יעקור רגליו מעט, וכשיגיע לסוף ברכת מודים יעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, ואחר כך יחזור למקומו ויסיים תפילתו.

ח. כהן הנמצא בתוך י"ב חודש לפטירת אביו או אמו, ורוצה לעבור לפני התיבה כשליח ציבור, אם אין שם כהנים אחרים רשאי לשמש כשליח ציבור, ולישא כפיו באמצע החזרה כנ"ל. ובמקום שיש כהנים אחרים שמנהגינו שאין השליח ציבור נושא את כפיו, יש אומרים שאין לו לשמש כשליח ציבור בקביעות (במשך השנה) ולבטל מעליו מצוות עשה מן התורה של נשיאת כפים. ויש שנהגו להקל בזה, בפרט כשאין הדבר נעשה בקביעות.

ט. שליח ציבור שטעה ודילג על ברכת כהנים, שתיכף אחר שסיים הטוב שמך ולך נאה להודות, המשיך, שים שלום טובה וברכה, אם נזכר באמצע ברכת שים שלום, פוסק, וחוזר לברכת כהנים כדת, ואם לא נזכר עד שסיים המברך את עמו ישראל בשלום, לא יחזור, ואף הכהנים לא יאמרו ברכת כהנים אחר תפילה, אף על פי שעקרו רגליהם בברכת רצה, שמאחר שקבעו חכמים ברכת כהנים בתפילת שמונה עשרה אחר ברכת ההודאה, אין לאומרה לאחר התפילה. ואף על פי שיש אומרים שיברכו ברכת כהנים לאחר התפלה, שב ואל תעשה עדיף, ומה גם דקיימא לן "ספק ברכות להקל".

י. שליח ציבור שטעה בברכת כהנים, ואחר שאמר עליך שבפסוק יאר, והיה לו להמשיך ויחונך, דילג ואמר וישם לך שלום, וגם הכהנים נמשכו אחר טעותו, אם נזכרו באמצע שים שלום, יש להורות לכהנים לחזור לומר ברכת כהנים בשלימותה, מבלי ברכת המצווה שעליה, דהיינו ברכת אשר קדשנו בקדושתו וכו’. ואם לא נזכרו עד שחתם השליח ציבור המברך את עמו ישרא בשלום, יאמרו שם הכהנים ברכת כהנים בלי ברכת המצווה, אף שנסתיימה התפילה. ועל צד היותר טוב יתחילו מתיבת יברכך עד הסוף.

 

  

יא. בשעה שהכהנים נושאים כפיהם ומברכים את ישראל בברכת כהנים, על כל הציבור לעמוד על רגליהם באימה וביראה ובכובד ראש, ורק חולה או זקן שאינם יכולים לעמוד על רגליהם, רשאים לישב במקומם.

יב. וכן צריכים כל הציבור להאזין ולהקשיב לברכת הכהנים. ואין ראוי לומר שום פסוק בעת ההיא, שכלום יש עבד שרבו מברכו ואינו מאזין לברכתו? ולכן, אין להסיח דעתם מהברכה, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, ופניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בכהנים, כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה. ודוקא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא ליד היסח הדעת, אבל בראיה קצת שרי, שדוקא בזמן המקדש שהיו מברכים בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם, היה אסור אפילו ראיה קצת, מה שאין כן בזמן הזה. ומכל מקום נוהגים גם כיום שלא להביט בכהנים כלל, זכר למקדש.

יג. הציבור צריכים לעמוד כנגד הכהנים, או לצידיהם שלפנים, ולא לאחריהם, כדי שיהו בכלל הברכה.

יד. מי שנכנס לבית הכנסת לצורך איזה ענין, ומצא כהנים הנושאים את כפיהם, יעמוד וישמע ברכת כהנים, ולא יצא מבית הכנסת עד שיסיימו הברכה.

טו. וכן מי שיושב ועוסק בתורה בבית הכנסת, והגיעו הציבור לברכת כהנים, יעמוד וישמע ברכת כהנים.

טז. הציבור עונה אמן אחר ברכת הכהנים, ואחר כל פסוק ופסוק מברכת הכהנים. וטוב שיענו בלחש "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת ה’ של הכהנים, ולא יענו בקול רם, כדי שלא לבלבל את השליח ציבור המקריא לכהנים.

  

יז. מי שאינו יכול לבטאת האותיות כהלכה, כגון שקורא לאל"ף עי"ן ולהיפך, או שקורא לחי"ת כ"ף רפויה, או לחי"ת ה"א, או שקורא לשיבולת סיבולת, וכיוצא בזה, אף על פי שרשאי לישא כפיו בעירו ושער מקומו, הואיל ורובם ככולם אומרים כן, מכל מקום במקומות שהם צחי הלשון לא ישא כפיו. ויש אומרים שאם הוא רגיל בינינו וכולם יודעים שאינו יכול לבטא את האותיות כהלכה, רשאי לישא כפיו. ולכן בזמנינו שכולם מכירים את ההיגוי והמבטאות השונים, יכול כל כהן לשאת כפיו בכל מקום. ועל כל פנים אין להוריד כהן שכבר עלה לדוכן מסיבה זו. וכן פשט המנהג בארץ ישראל שגם כהנים אשכנזים שאינם מבטאים יפה אות עי"ן, וקוראים לעיינין אלפין, נושאים כפיהם אצל הספרדים, אף שגם הניקוד שונה אצלם תכלית שינוי מהספרדים, והנח להם לישראל.

יח. כהן שיש לו מום בפניו או בידיו, לא ישא כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, ומסיחים דעתם מן הברכה. ואם היה דש בעירו, כלומר, שבני עירו רגילים בו, והכל מכירים שיש לו אותו מום, ישא כפיו. וכל ששהה שלושים יום בעירו נחשב דש בעירו. ובזמנינו שכבר פשט המנהג שכוהנים משלשים הטלית על פניהם וידיהם בעת הברכה, וגורבים גרביים לרגליהם, אפילו אם יש בפניו וידיו וברגליו כמה מומים, ואפילו לא היה דש בעירו, נושא כפיו.

יט. כהן שנפצע במלחמה ונקטעה כף ידו, יש אומרים שכל קדושת כהונה עליו, ומכיון שבזמן הזה שהכהנים מכסים ידיהם בטלית אין חשש שמא יסתכלו בידיו ויסיחו דעתם מן הברכה, לפיכך עולה לדוכן ונושא כפיו בברכת כהנים. ויש חולקים ואומרים שאם ניטלה כף ידו אינו בר נשיאות כפים, ואינו נושא את כפיו אפילו אם הוא דש בעירו. ואפילו ניטלה רק כף יד אחת. וכן עיקר. ואמנם בילקו"י ח"א נתבאר שנושא כפיו, אבל העיקר להלכה שזה דווקא בנקטעו האצבעות, וכף היד נשארה קיימת, אבל אם ניטל כל כף היד, אינו נושא כפיו.

כ. סומא בשתי עיניו, אפילו אם הוא דש בעירו אינו נושא כפיו, דספק ברכות להקל.