הלגות וידוי , דיני קדושת ובא לציון

 

א. כשיש מילה בבית הכנסת, אין לומר שם וידוי ונפילת אפים ביום המילה, ואפילו אם מתפללים ם כמה מניינים בזה אחר זה, כולם פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים.

ב. אבי הבן שנמצא בבית הכנסת ביום המילה, או שנמצא שם הסנדק, או המוהל, אף על פי שהמילה נעשית בבית, כל הציבור שמתפללים עמו בבית הכנסת פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים לכבוד בעלי הברית, שיום טוב שלהם הוא.

ג. מקום שנהגו שאם יש מילה בבית כנסת אחת, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל בתי הכנסת שבעיר, אף על פי שאינו מנהג יפה, מכל מקום אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו. אבל במקום שעדיין לא נהגו כן, כמו בעיר חדשה, אין להם לנהוג כן, שהוא מנהג גרוע, ואין דעת הפוסקים נוחה הימנו.

ד. בית כנסת שעושים שם מילה בבוקר, משום שזריזים מקדימים למצוות, לא יאמרו וידוי ונפילת אפים גם בתפילת מנחה, הואיל ובמקום ההוא עדיין מונחים הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית, והפרוכת שעליו, ואור קדושת מצוות המילה חופף עליו כל היום, לפיכך אין נופלים על פניהם כל היום כולו. וכן הורו למעשה כמה גדולי עולם.

ה. גם כשהמילה נעשית בבוקר, אם נמצא בתפילת המנחה אחד מבעלי הברית, דהיינו אבי הבן או המוהל או הסנדק, אין לומר וידוי ונפילת אפים, שקדושת ושמחת המצווה נמשכת כל היום. ואם מאחרים את המילה עד סמוך למנחה, יש אומרים שצריך לומר וידוי ונפילת אפים בשחרית, ורק במנחה שהיא התפילה הסמוכה לברית המילה לא יאמרו וידוי ונפילת אפים. אבל יש נוהגים שבכל אופן אין אומרים וידוי גם בשחרית, ואין לשנות מפני המחלוקת.

ו. מי שנתבשר שנולד לו בן והוא בעיר אחרת או במדינה אחרת, ואינו יכול להיות נוכח בברית המילה של בנו, אף על פי כן לא יאמר וידוי ונפילת אפים ביום המילה, שבודאי גם הוא שמח שקרוביו מקיימים מצוות המילה של בנו בזמנה. אבל אינו פוטר את הציבור שעמו מהוידוי ונפילת אפים, כיון שאיננו משתתף בפועל בקיום המצווה.

ז. אם האחד מוהל והשני פורע, כל אחד מהם פוטר את הקהל שמתפללים עמו מאמירת  וידוי ונפילת אפים, אבל המוצץ בלבד אינו פוטר. ויש חולקים. והמיקל בדין נפילת אפים שהיא רשות, יש לו על מה שיסמוך.

ח. הנוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים ביום פקודת השנה (יום פטירה) של צדיקים ואדמו"רים, ומביאם ראיה מיום ל"ג בעומר, שאומרים שהוא יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, ואין אומרים בו תחנון, מנהג טעות הוא בידם, ואין להם על מה שיסמוכו, שאדרבה יום פטירת הצדיקים הוא יום צרה ותוכחה, ויש שמתענים בו ביום. ועוד שאין לך יום במשך כל השנה שלא נפטרו בו מגדולי ישראל ומאורי ישראל. ואם כן ביטלנו לגמרי דין אמירת וידוי ונפילת אפים לעולמי עד, ושאני יום ל"ג לעומר, שהוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, כמבואר באחרונים. לפיכך אם נזדמן לו לאדם להתפלל במנין כזה שנוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים ביום פטירת איזה גאון וצדיק ואדמו"ר, ואין בידו למחות בהם, חייב לומר וידוי ונפילת אפים לבדו, ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום לא תתגודדו.

ט. נוהגים שביום הכנסת ספר תורה בשעת המנחה, אין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה. ויש להם על מה שיסמוכו.

י. כשעושים סעודת סיום מסכת סמוך למנחה, והמסיים והקרואים לסעודה מתפללים מנחה קודם הסעודה, פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים במנחה, שהרי הוא כמו יום טוב שלהם, וכמו שאמרו, תיתי לי דכד חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכן אמרו במדרש, שעושים סעודה לגומרה של תורה. לפיכך כל המשתתפים בסעודת מצווה זו פטורים מלומר נפילת אפים ותחנונים בתפילת המנחה הסמוכה לה. וכל שכן אם למדו בצוותא מסכת שלימה עם הציבור, שפטורים מלומר וידוי ונפילת אפים.

יא. בימים שאין אומרים בהם תחנונים ונפילת אפים המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח שאין אומרים בהם מזמור "יענך ה’ ביום צרה", וכן אין אומרים בהם מזמור "תפילה לדוד הטה ה’ אזנך ענני", הואיל ונאמר בו "ביום צרתי אקראך", ואין ראוי להזכיר יום צרה בימים שאין בהם תחנונים ונפילת אפים.

יב. אלו הימים שאין אומרים בהם וידוי ונפילת אפים לא בשחרית ולא במנחה: חודש ניסן, פסח שני, ל"ג בעומר, ר"ח סיון עד י"ב בו ועד בכלל, תשעה באב, ט"ו באב, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, מי"א תשרי עד ב’ חשון, חנוכה, ט"ו בשבט, י"ד וט"ו אדר א’ ואדר ב’. וראשי חודשים.

יג. יש נוהגים שלא לומר וידוי בט"ו אייר, משום ספיקא דיומא, אך אין מנהג זה נכון, ויש למחות ביד הנוהגים כך, שרק בי"ד אייר אין אומרים וידוי.

יד. בכל יום שאין אומרים בו וידוי, כגון בל"ג לעומר, אין בו וידוי ונפילת אפים גם במנחה שלפניו, דהיינו מנחה של ערב ל"ג לעומר, או מנחה של ערב ראש חודש. חוץ מערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, שאף על פי שאין אומרים בהם וידוי, אך במנחה שלפניהם אומרי וידוי.

טו. ראוי ונוכן להנהיג בכל בית כנסת, שאם יש סיבה שלא לומר וידוי (כגון שיש חתן, או חתן בר מצווה בביהכ"נ), שיודיעו לשליח ציבור קודם שיתחיל התפילה, כדי שיאמר קדיש מיד לאחר יהיו לרצון שבסוף החזרה. ואם הציבור לא ידעו שיש חתן בבית הכנסת, והתחילו באמירת הוידוי, ואחר כך הודיעו שיש חתן בבית הכנסת, יש להמשיך עד אבל אנחנו ואבותינו וכו’.

טז. אומרים וידוי בלשון רבים, חטאנו עוינו פשענו וכו’, חוץ משכיב מרע שמתוודה בלשון יחיד.

 

 

יז. צריך ליזהר לומר קדושת ובא לציון בכוונה, שאמרו חכמים, מיום שחרב בית המקדש העולם עומד על קדושת ובא לציון.

יח. כשצריכים להכריז בציבור על איזה דבר, כגון שיעור וכדומה, יש להכריז קודם אשרי, ולא להפסיק בין אשרי למנצח. וכל שכן בשעה שהציבור אומרים אשרי או ובא לציון, כדי שלא תתבטל כוונת הציבור.

יט. אף על פי שהלכה רווחת שכל דבר שבקדושה אינו נאמר בפחות מעשרה, מכל מקום הקדושה שאומרים באמצע "ובא לציון גואל", שנקראת "קדושה דסידרא", מותר ליחיד לאומרה, ואפילו בלא טעמי המקרא, אלא שטוב ונכון לאומרה עם טעמי המקרא, לצאת ידי חובת כל הפוסקים.

כ. נכון שלא לצאת מבית הכנסת קודם קדושת ובא לציון, לכל הפחות, דכיון שהעולם מתקיים על זה צריך ליזהר מלזלזל בזה. ולכתחילה לא יצא מבית הכנסת עד סיום התפילה כולה.