עניית אמן אחר הברכות,דיני ברכת הריח

 

א. השומע ברכה מחבירו דרך הטלפון, או ברדיו בשידור ישיר, עונה אחריו אמן, אף שאינו יוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה" באופן כזה. וכל שכן אם שמע ברכה דרך הרם-קול, שעונה אמן אחר המברך, אף אם לא היה שומע הברכה לולי הרם-קול. והשומע ברכה או קדיש מקלטת, או שידור חוזר, אינו עונה אמן.

ב. הרואה את חבירו ממלמל איזו ברכה, ואינו שומע איזו ברכה מברך, אינו עונה אחריו אמן, אלא אם כן ראה את מה שאוחז בידו, ומתוך כך מבין שהוא מברך ברכה מסויימת, שאז כשרואה אותו מסיים למלמל הברכה, עונה אחריו אמן, שהרי יודע מה בירך.

ג. מנהג יפה הוא לענות בברכה אחר הזכרת שם ה’ "ברוך הוא וברוך שמו". ואם המברך ממהר ויש חשש שעל ידי עניית ברוך הוא וברוך שמו לא יספיק לענות אמן, יש להעדיף עניית אמן על פני עניית ברוך הוא וברוך שמו. ויש נוהגים לענות אמן כששומעים הרחמן שבברכת המזון, אחר כל משפט. וכן בברכת השנים וב"יעלה ויבא" וכו’. והמנהג הוא לענות אמן אחר אמירת "מי שבירך" שעושים בבית הכנסת בעת פתיחת ההיכל או אחר קריאת התורה. ובכל זה אין עניית אמן חיוב אלא מנהג טוב, ולכן העוסק בלימוד, אין צריך להפסיק לעניית אמן הנ"ל.

ד. אין לענות אמן אחר ברכת תינוק פחות מגיל שש שנים, אף אם מברך כהוגן ברכות הנהנין וכו’. ואינו רשאי להחמיר לענות אמן. אבל תינוק שהוא יותר מבן שש שנים, ויודע למי מברכים, עונים אמן אחר ברכותיו, ובזמן הזה דאכשור דרא גם קטנים שלא מלאו להם שש שנים, הלומדים בתלמוד תורה ויודעים למי מברכים, יש לעונת אמן אחר ברכתם, הן בת והן בן, כשמברכים לצאת ידי חובת החינוך. ובלבד שיהיה גופם נקי כהוגן, ויודע לקנח עצמו יפה, שאין לענות אמן אחר ברכותיו של קטן שאינו יודע לקנח עצמו יפה, דספק אמן לקולא. ובכל זה אין הפרש בין תינוק לתינוקת.

ה. כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשווא והרי הוא כנשבע לשווא ואסור לענות אחריו אמן. ולדידן איסור ברכה לבטלה הוי מן התורה, ולפיכך החמירו בספק ברכות ואמרו: שב ואל תעשה עדיף.

ו. הלומד בש"ס ובמדרשי חז"ל, ופוגע בפסוקים שיש בהם אזכרת שם שמים, יש לו לקוראם כקריאתן בתנ"ך בהזכרת שם שמים, ואין להחמיר בזה ולכנות ולבטאת "אלוקים" בקו"ף, ולא בה"א, או לומר "אדושם" או "המוני", שהואיל ומדינא שרי, המחמיר יוצא שכרו בהפסדו, דהוי כמכנה שם כלפי מעלה. אולם אזכרות שבמטבע ברכות המובאים בש"ס ובמדרשי חז"ל ובפוסקים, אין לקוראם כי אם בכינוי "השם". וכמו כן יכנה לומר אלוקים, או אלוקינו בקו"ף.

ז. והוא הדין בזה למי שדורש ברבים, ומזכיר בדרשתו איזה פסוק, שרשאי לומר שם ה’ כקריאתו, ולא יכנה לומר "השם" וכו’.  ואפילו אם אינו אומר פסוק שלם, אלא חלקו בלבד, רשאי להזכיר שם ה’ או אלוקים בה"א.

ח. מותר לברך ולהזכיר שם ה’ לשם לימוד קטן, עד שיהיה רגיל בברכות, ומותר לחנך את הקטן לברך אף שאינו יודע לקנח עצמו יפה.

ט. אין כל איסור להשמיע פסוקי תפילה ותנ"ך מעל תקליטי הגרמפון, אף על פי שמוקלט בהם אזכרות שם ה’. ואין לחוש בזה להזכרת שם שמים לבטלה. ובלבד שהדבר יהיה בשמחת מצווה, והאזנת השומעים תהיה בכובד ראש, ובמקום גילה שם תהא רעדה. אבל אם שומעים זאת דרך היתול שחוק וקלות ראש, ומדברים דברי ליצנות, יש להימנע מלשבת שם, ועל זה אמרו: ובמושב ליצים לא ישב.

 

 

י. אסור להינות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח. אבל לאחריו אין צריך לברך כלום. וסמכו על זה הפסוק: "כל הנשמה תהלל יה" – איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, זה הריח. וכשהוא מברך יטול הבשמים ביד ימינו. ויש נוהגים לומר אחר שהתחיל להריח: ריח ניחוח לה’. ויזהר שלא לומר פסוק זה בין הברכה להרחה.

יא. יש שנהגו לנסות את הריח קודם שמברכים ברכת הריח, כדי לראות אם אכן יש בדבר ריח טוב או לא. ואין בזה כל חשש.

יב. אם הדבר שיוצא ממנו הריח הטוב הוא מין העץ, מברך בורא עצי בשמים, ואם הוא מין העשב מברך בורא עשבי בשמים. ואים אינו לא מין עשב ולא מין עץ מברך בורא מיני בשמים. ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. הילכך על כל דבר שמסופק בו ואינו יכול לברר הדבר, מברך בורא מיני בשמים. ואם בירך בורא עשבי בשמים במקום עצי בשמים, אם הוא כעשב רך, ואם לאו יש אומרים שיצא, ויש חולקים, וספק ברכות להקל.

יג. על ההדסים, פרח ההדרים, ורד, יסמין, שיבה,  ציפורן, וקינמון – מברכים בורא עצי בשמים. ועל רודה, נענע ונרקיס – מברכים בורא עשבי בשמים. ועל ריחן התימני, יש שהוא מין עץ, ויש שהוא מין עשב, ומי שאינו בקי בדבר, יברך בורא מיני בשמים.

יד. טוב לברך על הריח בשבת ויום טוב, כדי להשלים מאה ברכות. והמטייל בגינתו בשבת ויום טוב, ומתכוין להריח מהשושנים והפרחים שבגינה, מברך ברכת הריח, ולא חיישינן שמא יתלשם בשבת ויום טוב.

טו. אם היה פרי ראוי לאכילה ונטלו להריח בו, מברך הנותן ריח טוב בפירות. אפילו אם אוכל את הפרי. ואם טעה ובירך בורא מיני בשמים, יצא. אבל אם נוטל הפרי לשם אכילה בלבד, אינו מברך על הריח.

טז. המנהג לברך על לימון חמוץ ברכת "הנותן ריח טוב בפירות", אף אם הוא חמוץ הרבה ואינו ראוי לאכילה בפני עצמו, שסוף סוף שם פרי עליו.

יז. מי שטעה ובירך "שהכל נהיה בדברו" על הרחת בשמים, יצא ידי חובה.

יח. האבל המבדיל לבני ביתו במוצאי שבת, רשאי לברך על בשמים בורא עצי בשמים או בורא עשבי בשמים.

יט. יש אומרים שמותר לברך ולהריח בפרי של ערלה, כגון לימון וכו’. ויש חולקים. וכן בורד, נחלקו הפוסקים אם מותר לברך ברכת הריח על בשמים של ערלה או לא.

כ. המריח באתרוג של מצווה, בימי החג, אף שנוטלו רק כדי להריח בו, נחלקו הפוסקים אם מברך עליו ברכת הריח או לא, ולכן נכון שלא להריח בו.