תורה ד-המשך

ח

 

וזהו שאמרו חז"ל (סוטה כ"א): משל לאחד, שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה, ומתירא מן הקוצים, ומן הפחתים, ומחיה רעה, ומליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך וכו’:

 

כי זה ידוע שכל המידות רעות ותולדותיהן נמשכין מארבעה יסודות, מארבע מרות. כמובא במשנת חסידים: עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם, תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח, דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי. גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר. ומי שרוצה לילך בדרך הקודש, צריך לשבר כל המידות רעות ויספר לפני התלמיד החכם, היינו ווידוי דברים. והתלמיד החכם יפרש ויברר לו דרך לפי שורש נשמתו. ויש שלוש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל ידי שלוש בחינות אלו התתקן הכל. ואלו הם השלוש בחינות:

 

הבחינה הראשונה, כשרואה את הצדיק. כמו שכתוב (ישעיה ל’): והיו עיניך רואות את מוריך. וזאת הבחינה מבטלת המידות רעות, הנמשכין משני היסודות דומם צומח, היינו עצבות ותולדותיה ותאוות רעות, כי צדיק הדור נקרא אֵם, על שם שהוא מניק לישראל באור תורתו. והתורה נקראת חלב, כמו שכתוב (ש"ה ד’): דבש וחלב תחת לשונך. וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו, הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, היינו לשרשו. גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אע"פ שיש לו תאוה גדולה לזה, אעפ"כ, כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו. נמצא שנתבטלין המידות רעות של שני היסודות דומם צומח על ידי הסתכלות פני הצדיק. וזהו: ומתיירא מן הקוצים – שהוא בחינת צומח. ופחתים – שהוא בחינת דומם. וכשנזדמן לו אבוקה של אור, זה תלמיד חכם שהוא אביק באור התורה, ועל ידו ניצול ממידות רעות של שני יסודות דומם צומח, ואז ניצול מן הקוצים ומן הפחתים:

 

הבחינה השניה, הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל ידי זה ניצול ממידות רעות, של שני יסודות חי מדבר, שהן בחינת חיה רעה וליסטים, שהן דברים בטלים וגאוה ותולדותיהן. כי על ידי דברים בטלים ולשון הרע, בא עניות, כמו שכתוב (שמות ד’): כי מתו כל האנשים, זהו עניות. גם בגאוה אמרו (קידושין מ"ט:):  סימן לגסות הרוח – עניות, ועל ידי צדקה נתעשר, כמ"ש חז"ל (גיטין ז’:): אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתך לא אענך – שוב אין מראין לו סימני עניות. וזהו: כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה, ומליסטים. עמוד השחר – רמז לצדקה, כ"ש (ישעיה נ"ח): כי תראה ערום וכסיתו וכו’, אז יבקע כשחר אורך. נמצא, על ידי צדקה ניצול ממידות רעות של שני יסודות חי מדבר. שהם בחינת חיה רעה וליסטים:

 

הבחינה השלישית, כשמתוודה ווידוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל ידי זה התלמיד החכם מדריך אותו כדרך ישר לפי שורש נשמתו. וזה: הגיע לפרשת דרכים, ואמרו חז"ל (סוטה כא): זה תלמיד חכם ויום המיתה, זה בחינת ווידוי דברים לפני תלמיד חכם. יום המיתה, רמז על ווידוי, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין מ"ג ע"ב): כל המומתין מתודין, וזה נקרא פרשת דרכים, כי התלמיד חכם מפריש לו דרך לפי שורש נשמתו. אזי ניצול מכולם, כי קודם שהתוודה, אף על פי שהיה אצל הת"ח, ונתן לו ממון, עדיין אינו יודע באיזהו דרך הוא מהלך, כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי י"ד). אבל כשהגיע לפרשת דרכים, זה תלמיד חכם ויום המיתה, היינו ווידוי דברים לפני תלמיד חכם, אזי ניצול מכולם:

 

ט

 

וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם, ומספר לפניו כל לבו. והתלמיד החכם הוא בחינת משה, שהוא בחינת אַין, כמ"ש: והחכמה מאין תמצא, ועי"ז אתה נכלל באין סוף. וזה בחינת: זרקא, דאזדריקת לאתר דאיתנטילת מתמן, שתחזיר את המלכות לאין סוף, שהוא רצון שבכל הרצונות. כי המלכות, שהוא בחינת אותיות הדיבורים, כל אות ואות, מלובש בה רצון השי"ת. שרצון השי"ת היה, שזאת האות יהיה לה תמונה כזו, ואות אחרת יהיה לה תמונה אחרת. נמצא שרצונות היינו תמונות אותיות, הם התגלות מלכותו יתברך שמו. וכל אלו הרצונות, חיינו התמונות, נמשכין מרצון אין סוף שאין בו תמונה. וכל הדברים והישות שבעולם, הם מהאותיות, היינו ממלכות. כי ישות הוא מחמת המלכות, שרצה הקב"ה שיתגלה מלכותו בעולם, ועי"ז ברא את העולם מאין ליש. וכל הרצונות, היינו התמונות, וכל הישות, היינו בחינת מלכות, מקבלים חיותם, מרצון אין סוף, כ"ש (מגילה ל"א.): בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, היינו מלכותו, היינו רצונות, שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו רצון אין סוף.

 

וזה בחינת התפשטות הגשמיות, כי כשרוצה להכלל ברצון אין סוף, צריך לבטל את הישות שלו. וזהו שכתוב בזוהר (יתרו פ"ח ע"ב): שהסתלקות משה בשבת בשעתא דמנחה, שאז התגלות רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף, שכל הרצונות מקבלין חיותם ממנו. וזה מחמת שביטל משה כל ישותו, כמ"ש (שמות ט"ז): ונחנו מה. וזה פירוש (דברים ל"ד): ויקבור אותו בגיא – זה בחינת אין, כמו שכתוב (ישעיה מ): כל גיא ינשא, בארץ מואב –  זה בחינת מלכות, שדוד בא ממואב, שנסתלק משה בתוך אין סוף, בתוך רצון שברצונות, בתוך רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף המלובש ברצונות, בתמונות אותיות, בבחינת מלכות. כמ"ש: בכל מקום שאתה מוצא גדולתו, היינו מלכות, בחינת רעווין, שם אתה מוצא רעוא, רצון אין סוף. וזה: מול בית פעור – כי אמרו חז"ל (מ"א מובא בתו’ סוטה י"ד): למה נקרא שמו פעור? על שם שפוער פיו, כי כשפוגמין במלכות, אזי יש לו כח לפעור פיו בצירופים רעים. אבל משה שתיקן מידת המלכות, על ידי זה לא היה יכולת ביד פעור לפעור פיו. וזה: ולא ידע איש – אפילו משה לא ידע, כמו שאמרו רז"ל (סוטה י"ד.): כי נתבטל לגבי אין סוף. וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף. אבל ההתפשטות היה בבחינת והחיות רצוא ושוב: