תורה כא-המשך

א

 

כתיב: אחור וקדם צרתני (תהלים קל"ט). כי יש שכל, שאדם משיג אותו ע"י הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם אחור. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא ע"י שפע אלוקי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים. והתלהבות הלב, נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות – שמוליד חום, ולפי מהירת תנועות השכל, כן מוליד חום בלב. נמצא, ע"י שפע אלוקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, ע"י זה המהירות, שלהבת הלב עולה תמיד מאליה:

 

 

אבל להגיע לבחינת שפע אלוקי הנ"ל, אי אפשר לבוא לזה, אלא שיקדש את פיו, וחוטמו, ועיניו, ואזניו, והן הן מאירין לו שפע אלוקי הנ"ל. היינו, שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים, שהוא בחינת חוטם, בבחינת (ישעיה י"א): והריחו ביראת ה’. ויהיה לו אמונת חכמים, התלוי באודנין, בבחינת (משלי כ"ב): שמע דברי חכמים, ויעצים עיניו מראות ברע – כי הן הן המעוררין את שפע אלוקי הנ"ל לבוא, כי הפה והחוטם והעיניים והאזניים, תלוים במוח. והן מעוררין את המוח, שיהיה בבחינת קדם, בבחינת פנים. וזה בחינת (תהלים קי"ט): ראש דברך אמת – זה בחינת מוח הנאמר אצל פֶּה. וזה (שם קי"א): ראשית חכמה יראת ה’ – זה בחינת מוח, הנאמר אצל חוטם. וזה בחינת (משלי ט’): הוכח לחכם ויאהבך – זה בחינת מוח הנאמר אצל אודנין, בבחינת שמע דברי חכמים. וזה בחינת (בראשית ג’): ותיפקחנה עיני שניהם – זה בחינת מוח, הנאמר אצל עיינין. והן הן שבעת הנרות, כי פה, ותרין נוקבא חוטמא, ותרין עיינין, ותרין אודנין, הם בחינת שבעת הנרות. ומנרתא דא רישא , היינו המוח. ופני המנורה, היינו שפע אלקי הנ"ל:

 

ג

 

ושפע אלוקי הזאת הוא בחינת סוכה, כי סוכה הוא בחינת שסכה ברוח הקודש, כי רוח הקודש הוא שפע אלוקי. וסוכה הזאת היא בא ע"י שבעה עננים, היינו בחינת שבעת הנרות כנ"ל, שעל ידם האדם משיג פני המנורה, היינו סוכה, היינו שפע אלוקי. ורוח הקודש נקרא על שם החכמה, שהיא רוח חכמה הבא מקודש, כידוע.  וזה שאמרו חז"ל: מנין שאין מסככין אלא בדבר שאין מקבל טומאה, ובדבר שגידולו מן הארץ? שנאמר: ואד יעלה מן הארץ, מה אד הוא דבר שאין מקבל טומאה, ואין גידולו אלא מן הארץ וכו’. ואד הן הן אלו העננים הנ"ל, והן בחינת קודש, וגדלין מן הארץ, כי צריך המקבל הזה להיות חכם. כי הקב"ה יהב חוכמתא לחכימין. בבחינת (שמות ל"א): ובלב כל חכם לב נתחי חכמה:

 

ד

 

וסוכה הנ"ל, היינו רוח הקודש הנ"ל, שפע אלוקי הנ"ל, הוא בחינת מקיפין, שהשכל הזה הוא גדול עד למאד, עד שאין המוח יכול לסובלו, ואין נכנס במוח, אלא הוא מקיף את הראש. כמו שאנו רואים, כמה חוכמות עמוקות, שאין יכולת במוח האנושי להבין על בוריו. כסו כמה וכמה מבוכות שאנו נבוכים בהם, כמו הידיעה והבחירה, שאין מוח של אנושי יכול להבין את הידיעה הזאת. והשכל הזה הוא בחינת מקיף, שאין נכנס בפנימיות המוח, כי אם מקיף אותו מבחוץ, והשכל הפנימי מקבל חיותו מהמקיף הזה:

 

ודע, שזה עיקר כח הבחירה, כל זמן שהשכל אין כ"כ גדול להבין הידיעה והבחירה, אזי כח הבחירה על מקומו, כי יש בידו כח לבחור החיים או היפוכו. אבל כשיכנוס המקיף הזה לפנים, ואז יתגדל השכל האנושי, ויתגלה לאנושי הידיעה והבחירה – אז יתבטל הבחירה. כי אז ע"י גידולו של השכל, יצא מגדר האנושי, ויעלה לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה. וזה זה עיקר כח הבחירה, זה שאין יודע השכל של הידיעה והבחירה. וזה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז), שלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם – על ראשיהם הוצרך לומר, כי לעתיד יתבטל הבחירה, וזה: צדיקים יושבים – שהישיבה הוא מורה על העדר הבחירה, כמו יושב בשמים (תהלים ב’), שהוא מורה על העדר ההשתנות, כי התנועה מורה על השתנות מרצון אל רצון, והישיבה מורה על העדר השתנות, היינו ביטול הבחירה. וזה מחמת ועטרותיהם – היינו המקיפים, כמו (שמואל א’ כ"ג): שאול ואנשיו עוטרים אל דוד. בראשיהם – ולא על ראשיהם. היינו המקיפים יכנסו בתוך המוחין לפנים, ואז יכנסו כל השכליות שלא היה יכול להבין אותם, יכנסו לפנים, בתוך המוחין, וידע וישיג אותם. ואז יצא מגדר אנושי ויעלה לגדר מלאך, ויתבטל הבחירה: