כב – המשך – תורה כג צוית צדק

 

וזה: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה (דברים ז’). עקב – בחינת רגלין, ורגלין הם בחינת המוכיחים כנ"ל, ולהם מגלים הדינים, והם מוכיחים את הדור. וזה: והיה עקב תשמעון – היינו שמבחינת רגלין, היינו המוכיחים, תשמעון את המשפטים האלה, היינו הדינים, כי להם מגלים אותם כנ"ל, והם מוכיחים בזה את הדור כנ"ל:

 

כל הקולות הם בחינת עזות. קול המוכיח הוא בחינת קול שופר, כמו שכתוב (ישעיה נ"ח): כשופר הרם קולך. וכן קול נגינה, וזה בחינת (תהלים ל"ג): היטיבו נגן בתרועה. קול הניגון הוא בחינת תרועה, בחינת שופר, בחינת: ואתה תרעה את עמי כנ"ל:

 

בימי רבן גמליאל היה הדור, שהיתה תורתם בחינת נשמע, בחינת תפילה. וזה שאמרו רז"ל (מגילה כ"א): בימי רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה. עמידה הוא בחנית תפילה כנ"ל. ועל כן משמת רבן גמליאל, בטל כבוד התורה כמו שאמרו רז"ל (שם ובסוטה מ"ט): בכל עולם יש בחינת נעשה ונשמע. וכן במלאכים יש נעשה ונשמע, כמו שכתוב (תהלים ק"ג): גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ח): מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר: גיבורי כח וכו’ =:

 

אי אפשר להתקרב אל הקדושה כי אם ע"י עזות, כמו שכתוב: הוי עז כנמר, כמבואר לעיל. וכן אמרו רז"ל (ביצה כ"ה ע"ב): לא ניתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין:

 

גדולה בושה, שנכפלה שני פעמים בפסוק (יואל ב’): ולא יבושו וכו’, ולא יבושו עמי לעולם (מו"ק ט’ ע"ב):

 

הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם ממש, אך אי אפשר לבוא לשם מחמת הקרירות שבצד צפון ודרום. וצער הבושה גדול מאוד, יותר מעונש גיהנם, וכל יסורי עולם הזה, יש בהם צער הבושה, שמתבייש מחבריו על שיש לו יסורין. וכן לעתיד לבוא צער הבושה גדול מאוד. ואפילו כל צדיק נכווה מחופתו של חברו. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב עה). ואמרו שם: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה וכו’, מכל שכן איך יתביישו החוטאים, רחמנא ליצלן.

 

ואם הוא במדרגה שאין צריך להתבייש משום אדם, יש להתבייש מהקב"ה, כי הקב"ה מקיים כל התורה, כמו שאמרו רז"ל: הקב"ה הוא קובר מתים וכו’, הקב"ה הוא מבקר חולים וכדומה. ושאר מצוות התורה שחשבו רבותינו ז"ל שהקב"ה מקיים אותם. וגם הקב"ה מתפלל, כמו שאמרו רז"ל: מניין שהקב"ה מתפלל וכו’, ומאי מתפלל? יהי רצון מלפני וכו’. ובודאי שהקב"ה מקיים מצוות התורה ותפילה כמו שראוי להקב"ה, וכמה רחוק בין קיום התורה שלו ובין התפילה שלו, לתורה ותפילה של השם יתברך, כי כל אחד עובד השם יתברך לפי מדרגתו בבחינת נעשה ונשמע, היינו תורה ותפילה כנ"ל:

 

[בעת שהתחיל לומר התורה הזאת, התחיל מזה העניין הכתוב כאן, מעניין הגן-עדן והגיהנם וצער הבושה וכו’ כנ"ל, עד שנכנס בעניין תורה ותפילה של השם יתברך בעצמו, ככתוב כאן, ואחר כך נכנס על ידי זה מעניין לעניין, עד שגמר כל התורה הנ"ל, אך בשעה שכתבתי לפניו תורה זאת, הפך הדבר קצת, וציווה עלי להתחיל התורה מעניין החותם בתוך חותם כנ"ל. וה’ יודע כוונתו]:

 

מרומם הוא אלהין בקדמיתא ובתרייתא, די צבי ואיתרעי בן ומסר לן אורייתא, די זכינא לסיימא סיפרא דצניעותא: כען נרים ידנא, קדם אלקנא, די יעמוד לנא לימינא, להתחיל ולגמור רזין עילאין הגנוזים בסבי דבי אתונא:

 

 

 

כי יש פנים דקדושה, שהם אנפין נהורין, בחינת חיים, כמו שכתוב (משלי ט"ז): כאור פני מלך חיים, בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים ט"ז): שובע שמחות את פניך. וכתיב (בראשית מ"ה): ותחי רוח יעקב, זה בחינת שמחה. ויש פנים דסיטרא-אחרא, שהם אנפין חשוכין, מרה שחורה, עבודה זרה, כמו שכתוב (שמות כ’): לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון, כמו שכתוב (בראשית ג’): בעצבון תאכלנה, ועצבות הוא מרה שחורה – אלו בני אדם נקשרים בפנים דסיטרא-אחרא, אלקים אחרים, חשך, בחינת מיתה, כמו שכתוב (איכה ג’): במחשכים הושיבני וכו’, ועליהם נאמר (יחזקאל ז’): וזהבם לנדה, היינו בחינת עבודת אלילים, כמו שאמרו חז"ל (שבת פרק ט’): מנין לעבודה זרה שמטמא כנידה? שנאמר: תיזרם כמו דָוָה. אבל אלו בני אדם שמשאם ומתנם באמונה, הם דבקים באור הפנים דקדושה, כי אין אמונה בלא אמת, כמובא בזוהר (בלק קצח:): היינו צדק, היינו אמונה וכו’, [ומסיק שם: אמונה איתקריאת כד איתחבר ביה אמת. נמצא, שעיקר אמונה על ידי אמת], ואמת הוא אור הפנים, כידוע.