חלק ב-תורה קיח -קיט -קכ -קכא

לענין חידושי תורה, שיש גדולים שהיו משבחים אותם שאומרים תורה בלי מחשבה ועיון מקודם, אמר שאין זה מעלה כל כך, כי בודאי יכולים לומר תורה בלי מחשבה ועיון, כי יכולין לקשר המחשבה והדיבור להשם יתברך ולומר תורה בלי מחשבה ועיון מקודם, אבל טוב יותר כשחושבין תורה. והלא אפילו אצל השם יתברך מצינו במדרש (ב"ר פ’ כי תשא פ"מ), שהשם יתברך כשרוצה לגלות תורה הוא חוזרה ארבע פעמים קודם שאומרה. ולמדו מפסוק: אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה, שנכתב בכאן ארבע בחינות: ראה ויספרה וכו’, שהשם יתברך, כביכול, רואה וסופר ומכין וחוקר דברי התורה ארבע פעמים קודם שאומרה, ואחר כך מגלה אותה להעולם. מכל שכן בן אדם, שצריך לחשוב ולעיין ולחקור ולברר הדברי תורה במחשבתו תחילה היטב קודם שאומרה:

 

ואמר, שעכשיו בנקל מאד לחדש בתורה, מחמת שכבר נתפשטו חיבורים קדושים הרבה מצדיקים שבדורותינו. וכפי השיחות וההתגלות שנתפשט בימינו בנקל מאד לחדש בתורה. גם אמר על מה שמובא בזוהר הקדוש: פתח רבי יצחק ואמר וכו’, וכיוצא בזה בשאר התבריא קדישא, אמר: פתח רבי יצחק – כשהיה רק פותח את פיו, תיכף ומיד היה אומר ומגלה תורה. ואף על פי כן כבר מבואר, שטוב יותר לעיין ולחשוב (שקורין טראכטין) תורה:

 

 

תורה קיט

 

דיבר עמנו כמה פעמים מענין יסורי עולם הזה, שכל בני העולם כולם מלאים יסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה, ואפילו העשירים הגדולים, ואפילו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו יסורים מיוחדים, ואין גם אחד מכל הגבירים והשרים שיהיה לו הכל כסדר כרצונו תמיד, וכולם כאחד מלאים יסורים ודאגות תמיד, וזה ברור וידוע לכל מי שבקי קצת בהם ובדרכיהם. וכמה פעמים דיברנו מזה, והיינו רואים בעינינו כל זאת.

 

ואפילו מי שנדמה עליו שיש לו העולם הזה בשלמות ויש לו כל התענוגים: עושר ונכסים וכבוד והון רב וארמונים גדולים וכלים נפלאים ותכשיטין וסגולות מלכים וכו’ –  אם יסתכלו בו היטב, הוא גם כן מלא כעס ומכאובות הרבה תמיד בכמה מיני אופנים ועניינים, כנראה בחוש, ואין צריך לבאר זאת למי שיש לו מוח בקדקדו ומסתכל קצת בהם באמת, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב): גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו’, וכתיב: אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז (איוב יד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז ויסורין, ואין שום עצה ותחבולה להנצל מעמל ויגון הזה, כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה, וכמו שמובא במדרש (ב"ר פ’ יג): אדם לעמל יולד – אשרי מי שעמלו בתורה. היינו, מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להימלט מזה בשום אופן, אפילו אם יהיה לו כל חללי דעלמא, בודאי יהיה לו עמל ויסורין ודאגות הרבה, על כן החכם עיניו בראשו – שיהפוך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה, ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל העולם הזה וזוכה לחיי עולם הבא:

 

ענה ואמר רבינו ז"ל: הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא –  אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנום, כי כולם מלאים יסורים גדולים תמיד. ואמרף שאין נמצא שום עולם הזה כלל:

                  

 

תורה קכ

 

אחד מאנשי שלומנו סיפר לי, שהיה מדבר עם רבינו ז"ל בעבודת ה’ כדרכו, והבין רבינו ז"ל שהוא עוסק קצת לכוון כוונות בתפילתו, והקפיד עליו רבינו ז"ל מאוד ואמר לו שלא יעסוק עוד בזה, ולא יתפלל עם כוונות, רק יכוון פירוש המילות כפשוטו. (אע"פ שזה האיש למד כתבי האר"י ז"ל על פי פקודתו, אעפ"כ לא רצה שיתפלל עם כוונות כלל.) ואמר לו רבינו ז"ל, שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כוונות הוא כמו כישוף, כי בכישוף נאמר: לא תלמד לעשות (דברים יח), ודרשו רז"ל (שבת עה ר"ה כד סנהדרין סח): לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. כך הוא בענין הכוונות, להבדיל, שאין צריכין ללמוד אותם כי אם להבין ולהורות, אבל לא לעשות עמהם, דהיינו לכוונם בתפילה מי שאינו ראוי לזה.

 

ואמר, כי עיקר התפילה היא דבקות להשם יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז שמדברים בו, כי כשמתפללים בלשון שמדברים בו, אזי הלב סמוך ודבוק מאד בדיבורי התפילה ויכול לדבק עצמו ביותר להשם יתברך, אך כבר תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפילה (מחמת שלאו כל אדם יכול לסדר סדר התפילה לעצמו, כמובא), על כן אנו חייבים להתפלל בלשון הקודש כמו שסידרו לנו. אבל העיקר הוא רק לכוון פירוש המילות כפשוטו, שזהו עיקר התפילה, שמתפללין לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך.

 

והנה מי שמדבר בלשון הקודש תמיד, כגון ירושלמי, אין צריך לחשוב בדעתו פירוש המילות, רק שיטה אזנו מה שהוא אומר, וזה עיקר כוונתו בתפילה. ואצל הצדיקים האמיתיים הגדולים במעלה, אצלם כל הכוונות של האריז"ל וכו’ הם פירוש המילות, שבפירוש המילות שלהם כלולים כל הכוונות:

 

 

 

היה מחזק את אנשיו, שקבלו לפניו בקובלנא גדולה על שהם רחוקים מתפילת מאד וקשה עליהם מאד להתפלל, והיה מחזק אותם ומנחם אותם בכמה לשונות, שלא יפלו בדעתין בשביל זה, ואמר: הלא אצל הגר שנתגייר, כמה זכיה הוא אצלו כשזוכה לידע אמירת התיבות לבד עד "ברוך שאמר"! על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו על אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התיבות של התפילה.