שער הזכירה פרק ו – כח תשרי

 

ואל יפלא בעיניך על זה, שהרי אנו רואין כמה אנשים מדברים לשון הרע ואין להם שום נגע. מצאנו להם תירוץ ממדרש חז"ל, שאמרו על הפסוק (משלי כא, כג): שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר מצרעת נפשו.

 

וביאור העניין, ראיתי מקצתו בספר נחל קדומים. שידוע שכל מה שהקב"ה מעניש את האדם הכל הוא לטובתו, כדי שינקה מעוונותיו, ולפעמים כדי שיעשה תשובה. ולכן בזמן שהיה מקדש קיים והיה לנו כהן מטהר, אם נכשל אדם בעוון לשון הרע היה הקב"ה מביא עליו עונש הנגעים, ואף גם זאת, לא הביא עליו תיכף על גופו רק על קורות ביתו. והיה צריך בעצמו לבוא אל הכהן ולומר לו את אשר נראה לו בבית כנגד. והיה אומר לו הכהן דברי כיבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע וכו’ וכמו שכתוב בתורת כהנים, כדי שישתדל על ידי זה לסור מהחטא עוד. ואם לא שם ליבו לזה, היה הקב"ה מענישו עוד יותר בעניין זה, וכמו שנתבאר עניין זה ברמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת וזה לשונו שם: שצערת הבתים אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להחזירן מלשון הרע, שהמספר לשון הרע משתנות קורות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנות כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכן עליהן, אם חזר בו וכו’ ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ונעשה מצורע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא ליצנות ולשון הרע וכו’. עיין שם.

 

והיה תועלת גדול מזה העונש, כי בראותו את גודל עונשו ובזיונו שהוא צריך לישב בדד מחוץ למחנה תמיד, ואינו רשאי לבוא אף במחנה ישראל, ומודיע תמיד את צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים, כעניין שנאמר (ויקרא יג, מה): "וטמא טמא יקרא", ממילא היה נכנע מאוד מעוונו, ומקבל עליו על להבא להיזהר עוד מעוון המר הזה, ולפייס למי שדיבר עליו. והקב"ה בחסדו שולח לו רפואה לצרעתו, והיה יוצא הכהן אל מחוץ למחנה לראות אם נרפא הנגע, כעניין שנאמר בקרא (שם יד, ג): "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא" וגו’ ולעשות לו ככל הסדר הכתוב שם בפרשה בעניין ההזאה והגילוח ואחר כך היה מביא עליו את קרבנותיו.

 

והנה בבואו אחר כך אל ביתו, בראותו את החסד הגדול שעשה לו ה’ יתברך שריפא אותו מצרעתו, בודאי עשה כל מה שקיבל עליו בהיותו מחוץ למחנה, ופייס לכל מי שדיבר עליו לשון הרע, והנה על ידי כל זה נטהר לגמרי מזה הנגע, וגם מזה העוון, כי על העבר נתכפר לו עונשו ובזיונו, ועל להבא היה נזהר מעצמו בכל כוחותיו שלא לבוא עוד לזה החטא.

 

 

 

 

 

והוא הלשון הקודש האמור בברכת כהנים, וכמו שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת" (ויקרא ט, כב). פירוש, כשבא לברך את העם, אז ירד מעניין עשות החטאת, לבל יעלה זכרם שחטא שום בר ישראל חלילה, ואהרן הוא הרודף שלום לכל ישראל הוא שנצטווה לברכם. (תפארת שלמה [ראדמסק] רמזי פסח).